בנאומיו קרא הרצל: "המתיישב בארץ זקוק לאשראי ולא לנדבה". הוא התנגד ל"תרומות" וכינה אותן "השקעות". לכן, בעקבות החלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני (1898), הוקם "אוצר התיישבות היהודים" - מעין בנק השקעות שירכוש את קרקעות המדינה. אביו של הרצל היה בנקאי, כך שמושגים כגון "אשראי" ו"השקעות" לא היו זרים לו, אלא חשובים לתפיסת עולמו.
אבל, מנהיג היישוב שזכה להכריז על ישראל כמדינה הוא דוד בן־גוריון, ותפיסת עולמו היתה שונה לחלוטין. כתלמיד תנועת "פועלי ציון" בתחילת המאה ה־20, הוא חונך על ברכי המרקסיזם, שחובר לרעיון הציוני. הוא וחבריו קיבלו את הטענות האנטישמיות שלפיהן היהודים עוסקים ב"עבודות בזויות", כמו מסחר ובנקאות. כמובן שהם התנגדו להפליה ולשנאה על הרקע הזה, אך הפתרון שלהם היה רדיקלי - שינוי החברה באופן שיכתיב את עיסוק האנשים וישליט נורמות שוויוניות.
אחרי עלייתו ארצה בן־גוריון הוסיף לתפיסתו נדבך חשוב - האמונה שבריה"מ היא המעצמה החזקה בעולם. הימור זה חרג מהאידיאולוגיה האישית של בן־גוריון. גם ראשת הממשלה גולדה מאיר (1974-1969), שהיתה סוציאליסטית מבית אך לא קומוניסטית, וגם הכירה יותר בחשיבות המסחר והפיננסים, דבקה בתפיסה שלפיה בריה"מ מעצמה גדולה יותר מארה"ב.
התפיסה הזו של גולדה משכה אש מצד פעילי עלייה רבים בשנות ה־70, שהלינו שהיא אינה מוכנה להתעמת עם הרשויות בבריה"מ, גם לא בענייני עינוי יהודים מסורבי עלייה. הסיבה שלה היתה - אסור להרגיז את הרוסים, שעשויים להיות בעלי ברית קרובים.
כאמור, אצל בן־גוריון היה מדובר בתפיסת עולם קומוניסטית עמוקה. ככזה הוא לא היה יכול להעלות בדעתו מוסדות וארגונים חשובים שלא יישלטו בידי המדינה. לכן כשחברת החשמל ביקשה ערבויות מהמדינה כדי להאיץ את פיתוח החברה, שהיתה פרטית מאז הקמתה (במשך כ־30 שנה), בן־גוריון לא העלה בדעתו לתמוך בה בלי להיות הבעלים שלה, כריבון. מועצת המנהלים שלה פוזרה, וחברי מפלגה מונו במקומם. כך גם יתר תשתיות המדינה שהוקמו, כתפיסת עולם ולא ככורח המציאות, נבנו בבעלות המדינה, כמו בבריה"מ.
בן־גוריון בז למי שעסק ב"מקצועות הגולה" - מסחר ופיננסים. הוא בז ליזמות הפרטית ואף את אחיו שהיה בעל קיוסק הוא כינה בבוז "מוכר סודה". "היהודי החדש" היה אמור לעסוק בעבודות כפיים ולהוכיח לגויים שהיהודים כבר אינם סוחרים ומלווים בריבית.
לא רק אידיאולוגיה
לכאורה, גם יצחק רבין, שהחליף את גולדה ב־1974, היה סוציאליסט. כיליד הארץ, הסוציאליזם שלו היה יותר דרך חיים מאשר אידיאולוגיה. הוא כבר היה מודע יותר למגבלות של בריה"מ ולעוצמתה של ארה"ב. כסטודנט באוניברסיטת ברקלי, הוא הכיר את התרבות האמריקנית מזווית אחרת מזו שגולדה פגשה בשנות ה־20, כחברה בתנועה סוציאליסטית בארה"ב.
בכל הקשור לכלכלה הוא היה פרגמטי יותר. במובנים רבים ניתן לומר שבתקופת כהונתו החלה רוח חדשה. אני לא מתכוון למהפך במציאות, שכן היתה זו תקופה קשה לכלכלת המדינה, שבה רבים ממשאביה זלגו לתמיכה בקיבוצים ובבנקים. התמיכה בבנקים היתה סמויה יותר והתבטאה בחופש הפעולה שניתן להם. הבנקים יצרו מעין קרטל בלתי חדיר.
חתירה לחופש כלכלי. יצחק שמיר במפעל לנשק ברחובות, אמצע שנות ה־80 // צילום: סער יעקב/לע"מ
שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות קיימו קשרים הדוקים עם הממשלה ובחסותה שלטו בכל ההנפקות בבורסה, בניהול הקופות המוסדיות, בשוק האשראי ובמימון החברות שחפצו ביקרן. במקרים רבים חברי ממשלה ביקשו מהבנקים לסייע לחברות כושלות, והם עשו זאת בחפץ לב. במקרים רבים חברות כושלות הונפקו לציבור ומניותיהן נמכרו לקופות פנסיה. כך הציבור מימן את פעילותן בלי שהיה יכול להיות מודע לכך. ובכל זאת, לא ניתן לומר על תפיסת עולמו של רבין שהיא דומה לזו של קודמיו.
גם מנחם בגין שנבחר אחריו, לא היה קפיטליסט. אבל הוא בוודאי לא היה קרוב לסוציאליזם. בפועל הוא פעל לשני הכיוונים ופירק מוסדות חברתיים. הוא שינה סדרי עדיפויות, גם אם בתקופתו הבנקים המשיכו לחגוג את הריכוזיות, כמו גם חברות אחרות במשק.
השינויים שנעשו אחרי תקופת בגין, בתקופת כהונתם של שמעון פרס ויצחק שמיר, היו משמעותיים מאוד לשחרור הכלכלה והחברה מכבלי השלטון. אפשר לטעון שאין קשר בין תפיסת עולמם לבין הליברליזציה של השוק, כי חלק מהתהליכים החשובים שנעשו לא נעשו מתוך תפיסת עולם. הצורך בתוכנית הייצוב היה קיומי. אחרי שהמדינה הפקירה את הקופה והדפיסה כמויות של כסף כדי לממן את הלאמת הבנקים וחובות הקיבוצים, היא היתה חייבת לבחור בין פשיטת רגל, שבישראל היא עלולה להיות קץ המדינה, לבין שאיפה לחופש כלכלי. גם הורדת המסים הפנומנלית שביצע שמיר, בעיקר במס החברות, לא הונעה רק מאידיאולגיה.
כל אלה הכינו את הקרקע לבנימין נתניהו ב־1996. מדובר בראש הממשלה הראשון שהגיע לתפקידו ללא אבק קומוניסטי או סוציאליסטי. מצויד במשנה עדכנית של כלכלה ליברלית, הוא נכנס לתפקידו באופן מוצהר כדי לעודד יזמות ולהחיל דמוקרטיה למעשה. במסע הרצאות באוניברסיטאות ברחבי הארץ, הוא הסביר את משנתו בפשטות אך ביסודיות. נתניהו הראה את המחיר שהמדינה משלמת על המונופולים השונים: בקרקעות ובתחום התיווך הפיננסי.
כמובן שמאז הוא יצר ציפיות גבוהות מאוד ואיתן באו גם אכזבות. אלא שראש ממשלה במדינה דמוקרטית אפילו אינו רשאי ליישם את תפיסת עולמו, אם היא לא מובנת למרבית מצביעיו. עד היום נראה שרוב הציבור כלל לא מבין את חשיבות "רפורמת בכר" שהנהיג - זו שאמורה להיות אבן דרך חשובה בשבירת מונופול התיווך הפיננסי. בתקשורת בחנו את הרפורמה לפי גובה העמלות, כשבפועל מדובר בשינוי הרבה יותר דרמטי. השינוי הזה הביא לכך שהבנקים לא מנהלים הנפקות, שהם לא יכולים לסמוך על הצלחה של הנפקה בכך שהם יגרמו למוסדיים לקנות אותה. זה הרבה יותר חשוב מעמלות. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו