1. כולנו חיים בזמן, כלומר חיים בתודעת הזמן החולף. לרגעים אחדים במהלך חיינו, אנחנו עוצרים את שטף החיים, ולנגד עינינו מבליחה בעיית הקץ המתקרב, סופיות האדם. אז, באותם רגעים, נדמה שסדרי העדיפויות שאנו פועלים לפיהם בשגרת יומנו, הם שגויים. אלו סוגיות קיומיות אישיות הנוגעות בכל אחד ואחת.
אבל הציביליזציה היהודית העמיסה על גבנו ותודעתנו גם את הזמן הקולקטיבי, החוליות המחברות את הכלל המדומיין משחר היותנו לעם ועד עכשיו והלאה. כמו לא די במעמסה הרגשית והנפשית שבתודעת הזמן האישי החולף, הוטל עלינו להיות אחראים לזמן החולף של האומה. חלק ניכר מפעילותנו כפרטים, מושפע ממחשבותינו על מי שקדם לנו ואלה שיישארו פה אחרינו. כמו הזקן במדרש הידוע, המצדיק את נטיעותיו בכך שהוא מצא את העולם מלא עצים, ולכן "כשם שנטעו אבותיי, כך אטע אני לבניי", גם אם הוא עצמו לא יזכה ליהנות מפירותיהם.
2. הזמן הקולקטיבי מתבטא במושג ה"דוֹר". אלה הפרטים - אנשים, נשים וטף - הנמצאים בתקופה מסוימת, מקטע זמן על פני רצף הקיום הקולקטיבי, הלאומי. עם השנים נכנסה לעברית, על בסיס אותו שורש, המילה דַּוָּר. המשמעות הישירה היא "נושא מכתבים", אבל אתם מבינים שאפשר לראות פה גם את העברת המכתב לדור הבא; המכתב בה"א הידיעה, הנושא בתוכו את כל מאגרי החוכמה, הידע, התרבות, האמונה והניסיון שהצטברו עד לאותה נקודה בזמן, ועכשיו נמסרים לנושאי הלפיד הבאים. במילים אחרות, המונח "דוֹר" משקע בתוכו את המונח "מסורת". ואם "דור" הוא חוליה בזמן, "דור דור" (או "לדור וָדור") הוא מכפלת כל הדורות, כלומר נצח. לכן מופיע הצירוף הזה במצבים של שבועה או הבטחה. "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ - מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר".
הגורם המלכד דור הוא ביוגרפיה רוחנית ותרבותית משותפת. לא נסיבות החיים האישיות של כל אחד ואחת, לא הגורל המיוחד של הפרטים, אלא אירועים היסטוריים משותפים ואקלים תרבותי משותף שהשפיעו על הדור. על בסיס המתח הזה - שבין החוויה האישית הפרטית לבין החוויה הקולקטיבית - של משברים וזעזועים חברתיים ולאומיים, לצד קפיצות יוצאות דופן בהיסטוריה ושינויי פרדיגמה - נבנית תחושת הזהות העצמית של הדור. לא כולם שותפים לזהות הזאת, אבל גם אלה המנסים להתבדל ממנה, מתייחסים אליה בעצם היבדלותם.
היהודי חי אפוא בשני מישורי זמן: הזמן האישי והזמן הקולקטיבי. המתח הזה עשוי להפרות ולהוליד יצירות גאוניות, ולהפך - להחניק עד כדי רצון לבעוט ולהרוס הכל. שבעת העשורים של מדינת ישראל מפתים לצייר שבע תקופות (שנות ה־50, ה־60 וכן הלאה). אך אלה מבנים מלאכותיים, מאפיינים מקריים, שאינם נוגעים בליבת המונח דור.
בין החוויה האישית לקולקטיבית נבנית זהות של דור. נח בונה את התיבה, 1675
3. החברה הישראלית חיה על הרצף המתוח שבין ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי ובין ההיסטוריה הקצרה של מדינת היהודים המתחדשת. היחס הוא בין "נצח" לבין זמן שאפשר למדוד בעיני בשר; בין "אסיפת (כל) הדורות" שאפשר רק לדמיין בעיני רוחנו, לבין הדור העכשווי סביבנו; בין ראייה דיאכרונית המשוטטת רצוא ושוב במעלה הדורות רב החתחתים, לבין מבט סינכרוני המטייל בין הדמויות החיות איתנו כיום; בקצרה, המתח שבין מיתוס ללוגוס.
אלו אינן קלישאות; שבעים שנה הן חיים מלאים של אדם פרטי, אבל רק חוליה בחיי העם, דור, שניים או שלושה מני רבים (מספר השנים שמייחסים ל"דור" משתנה מתקופה לתקופה). "אֵין דוֹר שֶׁשְּעָרָיו שְׁלֵמִים עֲלֵי צִירַיִם" כתב אלתרמן ("איילת"). דור אינו יחידה הרמטית, סגורה, אלא פתוח משני צדדיו - אלה שקדמו לו ואלה שאחריו.
ישנם דורות שבחרו לתאר את חווייתם הקולקטיבית בתיאורים של מרד, רצח אב, עולם חדש שהוקם על חורבות הישן, יהודי חדש המתבדל מהיהודי הישן, דור הגאולה שניתק את מוסרות הגלות. אבל האמת היא שההבדלים - גם אם משמעותיים - מהווים חלק קטן מהכּוּלִיוּת של הדור, שברובה נשענת על קודמו, ובעצם על כלל הדורות הקודמים. גם הדור הבועט ביותר, המורד ביותר, מכיל בתוכו את חיי קודמיו, הישגיהם, עמל רוחם ואמונותיהם. כדי למרוד, צריך להכיל בתוכנו את מי שמרדנו בו. יעקב לא רק ממשיך את אביו יצחק וזקנו אברהם. הוא מכיל בתוכו גם את עֵשָׂו. רק לאחר שהוא משקע בתוכו את העשָׂוויוּת (עם פרשנות משלו), הוא יכול להתפייס עם אחיו האדום.
נכון, המשקעים של הדור הקודם נחבאים; הישן נדחה לכאורה מפני החדש. אבל אם נצלול למאפייני הדור, נגלה כיצד הותכו בתוכו אוצרות הדורות הקודמים, גם אלה שבעט בהם. מהו, למשל, הקיבוץ, אם לא חסידות חילונית? מהי שחיטת הפרות הקדושות, שאנו עדים לה מדי זמן, אם לא יישום ממשי של הדיבר השני "לא תעשה לך פסל"?
4. כל דור רואה את קודמיו והנה הם עצמות יבשות. אבל העצמות הללו מרכיבות את השלד המחזיק אותו. ההבדל בין עֲצָמוֹת לעצמאות הוא רק אל"ף אחת. האם יכולנו לקום מעפר, לולא הכלנו בתוכנו את העצמות היבשות שראה יחזקאל בחזונו? דור התקומה לא יכול היה להתקומם לולא עמד על כתפיהם של אבותיו ואימותיו שבכל הדורות הקודמים. אין מצב שהרצל היה מצליח להזיז יהודי אחד, לולא שבועת הדורות שהוטבעה בדמנו שנה אחר שנה - אסור שנשכחך ירושלים, כי אז נֹאבַד בזמן כמו ציביליזציות רבות שהיו ואינן.
אין ישראליות ללא יהדות. כלומר, אפשר להצהיר "אני ישראלי; לא יהודי", אבל זו רק בחירתם של יחידים. המונח הקדום "כנסת ישראל" המיוחס לעם היהודי, מתפרש גם ככינוס נשמותיהם של ישראל שבכל הדורות. האומה, כקולקטיב המכיל בתוכו את כינוס כל הדורות, אינה יכולה למחוק את חיבורה החי - חיבור של קיום - עם כל מה שנוצר בה באלפי שנותיה.
ראו את התופעה הטריוויאלית ביותר, הפשוטה מכל פשטות ועדיין נחווית כנֵס - השפה העברית. גם הישראלי הרחוק ביותר מדובב במילותיו את שפת העתיקים, לשון הקודש, שפת התנ"ך והנביאים, שפת המדרש, המשנה והתלמוד, שפת הקבלה וימי הביניים, עד ימינו. "דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו - את שפתנו - אינו יכול, ואף אם ירצה בכך אלף מונים, לחיות ללא מסורת" כתב ב־1926 חוקר הקבלה, גרשם שלום, לחברו הפילוסוף, פרנץ רוזנצווייג. כפי שאמרנו למעלה, המילה "דור" מכילה באופן הדוק את המסורת.
כולנו רוצים להיות אינדיבידואליסטים, יצירות חד־פעמיות. וזה נכון. אבל הצלחתנו יכולה להיות משמעותית הרבה יותר, אם נפעל מתוך תודעה של חיים על רצף הדורות של עמנו. אין דינה של טיפת מים נפרדת, כדינה של טיפה מתוך ים גדול. זו האחרונה עדיין ייחודית, אבל עוצמתה וחִיוּתה רבות לאין שיעור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו