ב"בוידעם" של הפנתיאון הלאומי שלנו נותרה לה מאחור, נשכחת מעט, אמירה אחת של הרצל. "ציונות", אמר החוזה, "היא חזרה ליהודיות, עוד קודם היותה חזרה אל ארץ היהודים". ההיסטוריה עיצבה את המציאות בסדר הפוך: קודם שבנו לארצנו, ובנינו מדינה וכוח מגן. אנו עסוקים עד מעל לראש באיום הקיומי ובהגנה על החיים. העיסוק בעיצוב התכנים ובזהות הפנימית של מדינת ישראל - ש"היהודיות" שהרצל דיבר עליה היא חלק מרכזי שלו - נדחק הצידה והוא מועט. אנו מבלבלים לא פעם בין הבסיס היהודי, שהוא המסד והמהות, לבין הביטחון, שהוא מכשיר וכלי בלבד. רבים מדי, לעיתים קרובות מדי, לרוב מבלי משים, מתייחסים לארץ ישראל רק כ"ארץ מקלט" ומשוחחים עם עצמם ועם העולם רק בשפת הביטחון. בצמד המילים "ארץ ייעוד" כמעט לא נעשה עוד שימוש. זו אינה רק סמנטיקה. כל שיח הזכויות נגזר מהן.
העשור השמיני, שלתוכו אנו צועדים עתה, הוא מועד ראוי כדי להבדיל מחדש בין השאלה הכמו־טכנית: כיצד מגינים על הקיום? לבין שאלה חדשה־ישנה: לשם מה אנו נאבקים על הקיום דווקא כאן? יום ההולדת העגול הוא הזדמנות טובה לשוב ולשנן לילדינו כי עוד לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי פרעות ושואה, היא היתה ארץ ייעוד; שאנו אולי נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן - בכוח הזכות; שהביטחון הוא מכשיר חיוני מאין כמוהו, אך כלי בלבד, כדי לממש את הזכות לחיות דווקא פה, ושה"דווקא פה", אינו מצטמצם רק אל המובן מאליו, מקום הלידה. בכל מדינה אחרת די בקשר טבעי וראשוני שכזה, אבל לא במדינת ישראל, שקמה מתוך העבר ושללא המטען הדתי־תרבותי וההיסטורי־לאומי, שנשען על הדת היהודית, אין לה זכות קיום דווקא כאן.
כדי להנחיל זאת יש צורך ב"תודעה נוכחת", במחויבות שהיא מעבר ל'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי". עברנו הלאומי־אישי הרי אינו משתרע רק על פני ימי חיינו, כך שגם אם ישראל ישכון לבטח בארצו, ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא נדע עוד מלחמה, הציונות רחוקה מלסיים את תפקידה.
המחויבות היהודית, שדרה קומה אחת מעל המחויבות הילידית־ביטחונית, מגולמת בשורות קסומות שהותיר לנו נתן אלתרמן בשירו "על אם הדרך", בדמות קורותיו של עץ. סבו של ילד השוהה על ספינת מעפילים כבש בו את ראשו בתפילה לירושלים; אביו של הילד נעקד אליו בחבל, וצנח מת כש"פניו לירושלים", ועתה הוסב העץ לשמש תורן ספינה ששטה לארץ ישראל ועמוד תפילה לירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו