את המועדים המציא דור הורינו. ימי הציון החילוניים, המקודשים ביותר בעיני מי שאינם שומרי מצוות. אנחנו קבענו מתי תוזכר השואה, והיה חשוב לנו לקבוע זאת בהקשר למרד היהודים בגטו ורשה, למרות זניחותו בסיפור הנורא של שואת יהודי אירופה. שרירותית הרבה פחות היתה קביעת יום העצמאות כיום שבו הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, 24 שעות לפני תום המנדט הבריטי, שחל בשבת. סמיכות שני התאריכים סייעה לתחושה כי השואה הולידה את המדינה, למרות שדור המייסדים חלק על כך, וטען, בצדק, כי התביעה למדינה קדמה, בדור, לשואה.
אבל אין ספק שלא רק הימים המעטים המפרידים בין שני האזכורים הללו יוצרים את הקשר ביניהם. עד 1947 היה אופיו המדיני של הפתרון למצוקת היהודים נתון בערפל. הרצל אמנם קרא לספרו "מדינת היהודים", אבל בהידברותו עם מנהיגי העולם של סוף המאה ה־19 והולדת המאה ה־20, הוא היה זהיר יותר בדבריו. הצהרת בלפור המציאה לכבודנו את הביטוי המפורסם כל כך, "בית לאומי", אבל עד היום אנחנו שוברים את הראש בניסיון להבין למה התכוון. כנראה הכוונה היא למדינה, אבל לא במקרה לא נאמר הדבר באופן הברור והפשוט.
בין הזרמים היותר חשובים בציונות לא היה ויכוח של ממש באשר למטרה: הקמת מדינה בעלת רוב יהודי, שתקיים משטר דמוקרטי ותעניק זכויות מלאות למיעוטים שיחיו בתוכה; אבל בתקופות שונות, במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־20, לבשה המטרה הזו גלימות שונות, שנועדו להימנע מעימות מוקדם מדי עם שלטונות המנדט הבריטי.
אפילו בוועידת בילטמור (שהתקיימה בניו יורק במאי 1942, כתחליף לקונגרס הציוני שלא היה אפשר לקיימו במלחמה), לא דובר מפורשות על מדינה יהודית. מישהו התחכם, והעדיף את המושג "קהילייה" (Commonwealth) יהודית, מה שריכך את ישירות התביעה למדינה יהודית. תביעה כזו עמדה אז בניגוד ל"ספר הלבן" של הבריטים מ־1939, שהיה ביטוי לכך שממשלת הוד מלכותו חזרה בה מהכרזת בלפור, ואשר התנועה הציונית התחייבה להילחם בו בכל כוחה.
המצפון העולמי תרם להקמת המדינה. הכרזת העצמאות // צילום: לע"מ
קצת יותר משנתיים לאחר שהסיוט הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית המוכרת הסתיים, החליטה בריטניה לסיים את המנדט בארץ ישראל, במקביל לקיפול האימפריה בהודו ובמקומות אחרים בעולם. העצרת הכללית של האו"ם, שכללה רק כמה עשרות מדינות, קיבלה ברוב של יותר משני שלישים את החלטת החלוקה, שקראה להקים שתי מדינות לאומים - ערבית ויהודית - בארץ ישראל המערבית.
סביר מאוד להניח שלשואה היה חלק בהסכמתו הרחבה כל כך של העולם להקים מדינה יהודית קטנה במזרח התיכון. גם אם נכון הדבר שמדינות פועלות במישור הבינלאומי, בדרך כלל על פי האינטרסים קצרי הטווח שלהן, יש מצבים שבהם מתעורר המצפון הקולקטיבי, גם בקרב הציבור הרחב וגם בקרב המנהיגים, ומתקבלות החלטות שאי אפשר לקשור אותן לאינטרסים לאומיים צרים. החלטת החלוקה היתה כזו - ונדירה. ייתכן שנבעה מבעיות המצפון של מדינות בעולם, אשר ידעו היטב שיכלו למנוע את השואה אילו פתחו את שעריהן בפני יהודי אירופה בשלב שבו היטלר היה מוכן להסתפק בהרחקתם בלבד.
יכול להיות שהממדים הבלתי נתפסים של אסון היהודים גרמו לכך: מי שקורא, למשל, את נאומו המפתיע והמרגש של שר החוץ הסובייטי דאז, אנדרי גרומיקו, יכול להבין איך יכלו מעצמות יריבות להתאחד באותו רגע.
החלטת האו"ם כשלעצמה לא הקימה את המדינה, ואלמלא המלחמה, שבה כאחוז אחד מן היישוב היהודי נפל חלל, היא לא היתה מוקמת, אבל החלטת האו"ם היתה הבסיס להחלטת המדינות להכיר בישראל מייד לאחר ההכרזה על הקמתה, ואת החלטת האו"ם אין לנתק ממוראות השואה. סמיכות התאריכים לציון השואה ולהקמת המדינה אינה מקרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו