18 שנים אתה מגדל ילד. שמחות גדולות והתמודדויות אינספור, טוב ורע, רגעי כעס ואושר וחשש וביטחון. פסיפס שלם של רגשות ותמורות ומצבים ושאלות, ניסוי וטעייה. קנית מכונת כביסה, קיבלת הוראות הפעלה; אבל ילד? הוא נולד ושום דבר, אין אחריות, אי אפשר להחזיר. לך תלמד אותך ואותו לבד. ואתכם.
ואז הוא מתגייס לצבא ולא חוזר. וכל מה שידעת עליו נשאר וכל מה שידעת על עצמך כבר לא. ואתה חייב לנסות להשליט סדר בכאוס הגדול שמשתלט, שממלא אותך בריק. להכניס משמעות לדבר שהיה כה משמעותי ועכשיו איננו.
אומרים לך שמותו לא היה לשווא, איגרת השתתפות בצער, חיבוקים, יד על הכתף. מסבירים לך שאתה לא לבד, חלק מ"משפחת השכול", נזכור את כולם. אבל ביום־יום אתה עם עצמך, לא מחזיק ידיים, לא מחזיקים לך. תמונה על הקיר, כמה חפצים, הזמן חולף ויש כבר מצטרפים חדשים למשפחה והזיכרון הוא תכונה מתעתעת, בן זוגה של השכחה.
אבל אתה זוכר. כמה שאתה זוכר. שמישהו ינסה להגיד לך שהזמן מרפא את הפצעים, שהחיים נמשכים. אתה תהנהן בראשך, לא תגיד כלום; אין לו מושג. הוא לא מבין שהעולם נחלק בין מי שאיבדו ילד למי שלא, אתה מאחל לו שלא יבין לעולם.
והזיכרון הוא שלך. ולאף אחד אין זכות לקחת בעלות עליו, גם לא לשר הביטחון. אפילו שהשר חזק ויכול לחתום עכשיו על עוד עסקת צוללות ולהקפיץ כוחות. כי הזיכרון הוא חופשי, כמו חלומות, כמו תקווה.
ואם אתה רוצה לציין את האין שלך דווקא במסיבת טראנס ספוגת אלכוהול כי אתה חושב שככה זה נכון - אז קדימה. לא יפה, לא מכובד, לא ראוי, שיצקצקו עד מחרתיים ואתה, בינתיים, תסגור מועדון וקופונים לצ'ייסרים. כל עוד אתה זוכר בלי לעבור על החוק, תזכור איך שבא לך.
אתה לא צריך להתנצל על זה שהטקסים והנציגים הרשמיים לא עושים לך את זה. הם בחרו כך ואתה אחרת, גם כשהוא מת הוא, עדיין, הילד שלך.
לאיש מאתנו אין מונופול על השכול, לבטח לא לשר הביטחון. כל אחד מעבד את העצב ואת החוסר שלו באופן אחר ושונה. אי אפשר לחבק משפחות שכולות רק כאשר הן מתיישרות עם הקו המרכזי.
אולי במקום להוסיף בתים ל"הללויה" לרגל יום העצמאות צריך להוסיף כמה מילים ל"שיר הרעות": אך נזכור את כולם, כפי שנבחר, זה הילד שלנו שנח בעפר. אך נזכור, כן נזכור את כולם. דם יש פה. יש גם שם.
