כשהם ירדו במדרגות מבתיהם הם סחבו בידיהם את הוריהם ועל גבם את האחים הקטנים בעוד הגרמנים מאיצים בהם בצרחות ״שנל־שנל״. משם אל הגטאות והמחנות. כשאיבדו אותם בתאי הגזים והמשרפות, הם סחבו איתם את הזיכרונות מהם, אל צעדת המוות ומשם לארץ ישראל.
גם כשהקימו משפחות ליוו אותם המתים חיים בחלומותיהם. הייתי שם כילד כשאמי בכתה בשנתה, מעיר אותה והיא מתנצלת: "חלמתי על אחותי". כשהם מתו, הם המשיכו לסחוב אותם על גבם, על המצבות שעל קבריהם בהר הזיתים נחקקו שמותיהם של אלה שלא זכו לקבר ישראל. זה העם היחיד שעל קברי מתיו חקוקים שמות מתים נוספים.
המשא שאני סוחב בשמם, הוא החלטת חיים להקדיש רוב זמני לשרות האומה. יש לי אחים תאומים בסוגיה. את רובם איני מכיר, אבל הם מסתובבים כאן עם אותה תחושת שליחות. בצבא, בחינוך ובהתיישבות.
לעיתים אני חלוק עליהם, אבל תודעת השליחות בוערת בהם.
בסוגיה אחת, סמלית מאד, אני מנסה לשכנע אותם: להניח תפילין. אפילו לדקה. לא, לא נהייתי חב"דניק. אני עושה זאת לזכר אבא. הנה סיפורו:
יום אחד בהיותי בפנימייה, קיבלתי חבילת עוגיות מאמי ובה מכתב נרגש מאבא. "בני יקירי," נכתב בכתב יד קשה של פועל יום, "יודע אתה מהו 'קרקפתא דלא מנח תפילין'? והנה המחנך שלך הודיע לי שהחמצת יום אחד הנחת תפילין!". הוא הוסיף שלהם באושוויץ לא היו תפילין, אבל ב־1943 הגיעה לשם קבוצת יהודים הונגרים. כששמע שיש אצלם זוג תפילין, היה עובר אליהם את הגדר המפרידה בשעת בוקר מוקדמת כדי להניח לדקה תפילין ולומר שמע ישראל. "אל יוקל בעיניך בני מעשה זה", כתב בעברית של "שפת קודש", "היה מאד קשה אז, והיה קר והייתה סכנה שאפסיד את חלוקת האוכל, ומי שלא קיבל אוכל ליום אחד - היה מסוכן לו, אבל היה זה 'בכל מאודך' ".
רציתי לשמוע עוד על המקרה, והאם הגדר הייתה מחושמלת, אבל אבא פסק "היה מה שהיה, וזהו". הרי היה בזה משום פיקוח נפש? התחכמתי.
בענייני הלכה היה מגיב. "אמת, ברגע שראיתי שעוד יהודים תפשו את הפטנט וגם הם עומדים בתור, הפסקתי". עם הסיפור הזה הסתובבתי כל חיי.
הולך יהודי לפני עבודת הכפייה אצל הנאצים ומוצא יהודים כמותו בעלות השחר בתור ארוך לתפילין, רק כדי שלא תהיה הקרקפת ללא תפילין.
מאז אני מקפיד להניף את הדגל היהודי העתיק בידי ומעל ראשי, גם בכל המלחמות, אפילו לרגע, עם סיסמת הקרב שלנו, "שמע ישראל". לזכר אותם יהודים שסיכנו עצמם למען רגע של הנפת ה"דגל" היהודי באושוויץ,
לזכר אותם יהודים שסיכנו עצמם למען רגע של הנפת ה"דגל" היהודי באושוויץ, ולזכר הרב משה הגרמן, המופיע בתמונה הנודעת, שהנאצים התעללו בו בעודו עטור טלית ותפילין מבוקעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו