תיאור מדויק סיפק כאן דרור אידר אתמול למרירות המתלקחת בשדות השמאל בישראל, ומביאה אחדים, לאו דווקא מהשוליים הסהרוריים, לעקם חוטם מול פרצופה החוגג של ישראל ערב יום העצמאות. בפרפראזה על תזת "הימין הרדוד" של אורי משגב ב"הארץ", אפשר לומר שהולך ומתבסס כאן דגם של "שמאל אינפנטילי", וזה לא משנה שהכוכבים הנוכחיים שלו הם ראש שב"כ לשעבר או חתן פרס ישראל לתקשורת.
זה השמאל, דובון־לא־לא שכמותו, המציע להחשיך את המסך בזמן נאומו של נתניהו בטקס הדלקת המשואות, שמשתעשע ברעיון של "טקס כיבוי משואות" אלטרנטיבי, ושפעילים שלו ינסו מן הסתם לפלוש לרחבה עם סלוטייפ על הפה או דגל בישבן.
מדוע אינפנטיליות? כי אלה ג'סטות שהנוקט בהן, כמו ילד כעוס הרוקע ברגליו, סבור ברצינות שהן מקוריות, חתרניות ואפקטיביות. האמת הפשוטה היא שהן מופרכות וחסרות ערך. וכמו ילד, גם השמאל מגלה עד מהרה שהוא ניהל את התקף הזעם מול עצמו, בזמן שהציבור משך בכתפיו ומיהר לעיסוקיו.
תרגילי שחרור התסכולים האלה משקפים זרם מתרחב, שספק עד כמה השמאל - באגפיו הבוגרים יותר - עמד על הפוטנציאל ההרסני שלו. אפשר, בתור התחלה, למתוח קו בין המיני־קמפיין להחרמת טקס הדלקת המשואות לבין ה"מתבייש במדינה שלי";
בין הקריאות לסרבנות מבית היוצר של "בצלם", ועד היוזמות להחביא זרים בעליית הגג. נוסיף לזה את שטף מאמרי "הלכה המדינה" או המרוץ לביטוי הסלידה והגועל מחגיגות העצמאות.
המשותף לכולם הוא הדחף האובססיבי להודיע לכולנו: בתנאים הנוכחיים, לא יהי חלקנו עימכם. נדמה שהמניעים ברורים, גם אם לעיתים מוכחשים: אם זו לא ההנהגה שלנו, אז זה גם לא מאבק הריבונות שלנו, ולא המלחמה שלנו, ובטח לא חגיגת העצמאות שלנו.
חלקים הולכים וגדלים בציבור מזהים את מגמת ההתנתקות ההדרגתית והמחושבת של אגפים בשמאל מהקולקטיב הישראלי. נודה ביושר: הביטוי העממי לכך הוא סימונו של השמאל כ"בוגד", כ"איום אסטרטגי" או כ"גיס חמישי". אלה הבלים וולגריים, ואולי אף חמור מכך.
אבל הצטנפותו של השמאל בעמדת הקורבן לא יכולה לטשטש את רפלקס ההשתייכות־על־תנאי שטיפח, בפרט כשאיום תמידי של פרישה מצידו מרחף מעל הוויכוח האידיאולוגי.
זה מתבטא בהפניית עורף לדעת הקהל הישראלית, ובחרושת של הבאשת ריחה של ישראל בעולם. זה ממשיך בהזמנת התערבות בינלאומית בפוליטיקה המקומית, התרפסות בפני ממשלות זרות הנתפסות כעוינות את שלטון הימין בישראל - ולחלופין, ביזוי כל גורם בינלאומי המגלה אהדה לישראל.
זה צף ביחס לכל דילמה, כשמישהו בולט ולגיטימי מעלה ברצינות אפשרות של שבירת כלים: סירוב פקודה, הפרת חוק או ירידה מהארץ. זו כבר לא מרירות של מפסידים - זו אסטרטגיה של אדמה חרוכה.
בדיוק כנגד התופעה הזאת, ולא נגד השמאל בכללותו, מנהלים נתניהו והימין מאבק עיקש, ורק כלפיה הם "מסיתים". על השמאל לפשפש בכליו ולשאול ביושר: מתי וכיצד הנחנו לגידול הפרא האנטי־דמוקרטי הזה להפוך לסימן הזיהוי המייצג שלנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו