סערת קובי מידן מסיטה אותנו מהעיקר

אז קובי מידן אמר. מה קרה, השתגענו? חבריי בימין, אנחנו מבזבזים את האנרגיות הדרושות למאבק הנכון על פתיחת השורות בתקשורת, על נושאים טיפשיים. אפריל 2018 ועדיין שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים הם נחלות בלעדיות של שבט קטן וזועף. מה נטפלים למידן? הוא אחראי על כך שגל"צ חזרה לימיה הרעים כמעוז שמאל?

מידן הוא אחד הכישרונות הגדולים של הרדיו הישראלי. איש שיחה, ידען, מקשיב, נעים הליכות, שבניגוד לחבריו בשמאל לא איבד את הסקרנות כלפי האחר האידיאולוגי. חבל שבגל"צ לא משתמשים בו יותר. בערב החג ראה מה שראה והתרגש. בניגוד לתדמית הכוזבת, השמאל הישראלי הוא גוש גדול של רגש. רואה נפגעים וחיילים יורים, ומתרגש. שנים ארוכות של גלות, גרמו לנו להתאהב בתדמית הקורבן. בעיני הליברלים במערב, זה תמיד צודק יותר. ראו מאמרו הטיפשי של גדעון לוי באותו הקשר, על ה"רוצחים". אתם רוצים להתווכח עם תחושת הבושה של מידן? כך הוא מרגיש. זכותו.

אני כלל לא רוצה לחוות דעתי על הציוץ שלו; כמו בסערות דומות שהשמאל מייצר על אמירות מימין, גם פה אינני משתף פעולה עם הדרישה הקולקטיבית ל"זעזוע" ו"גינוי". דעתי על הנושא בציוץ ידועה. היא פרושה על פני יותר מאלף מאמרים.

אבל אסור לנו לאבד את הסבלנות להכיל דעה אחרת. זה חיוני להתפתחותנו כעם, כחברה וכזרם אידיאולוגי שלא רוצה להתנוון. נכון, השמאל התקשורתי דיכא ומדכא את הקולות האחרים בחברה הישראלית, ונלחם בזעם לא להשמיע קולות אחרים מימין לו (התירוצים תמיד "מקצועיים") - אבל מה התנפלנו על מידן, הוא אשם בעוולות הללו? נזכור את דברי הלל הזקן: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". מה ששנוא עלינו - משטר השפה שהשמאל השליט עלינו, שמונע מהשיח הציבורי להתפתח ולדרוש אמת - אסור לנו לעשות לאחרים. יש לנו אחריות להשמיע את כל הקולות. גם אלה שמרתיחים את דמנו. בעיקר אותם.

אתם כועסים על הדומיננטיות השמאלית בתקשורת? אדרבה, הפגינו מול משרדי ערוצי הטלוויזיה השונים, מול רשת ב' וגל"צ. הצביעו בשלט. נסו לשנות את הרעה החולה של שידור חד ממדי שברוב חוצפתו עוד מתנשא על ערוץ 20 או מייצר דה לגיטימציה לכלי התקשורת של הימין. אבל קובי מידן אמר. אז מה - הוא השעיר לעזאזל שלנו? עיזבו אותו.

בזמן שהדברים נכתבים, שמעתי לשמחתי שמפקד גל"צ שמעון אלקבץ, קיבל את התנצלותו ולא יפסיק את עבודתו בתחנה. חבל שלא כך אירע במקרה אראל סג"ל - ההתגייסות התקשורתית למענו. נכון להיום, אין בגל"צ תכנית עיתונאית (לא פובליציסטית) המשמיעה את קולו של הרוב הישראלי.

ומילה לחבריי בשמאל. אין לי הרבה תקוות שתבינו. אם בשבוע שעבר מופיע ב"תיק תקשורת" אורתודוכס שמאלי כיובל יועז וקובע - כמו רב המחלק תעודות הכשר, שפתחו מסעדה מולו מבלי לקבל ממנו רשות - שלערוץ 20 כמו לישראל היום "אין דנ"א עיתונאי" - והמנחה אבי משולם דן עמו בנחת כאילו זו טענה לגיטימית - אז כללי המשחק המלוכלך ברורים. השמאל התקשורתי הוא טוטליטרי; הדמוקרטיה עבורו היא כלי נשק נגד יריביו. הוא לא יזוז קצת כדי לתת גם ליריביו האידיאולוגיים והתרבותיים מקום ליד המיקרופון, אחרי השתקה והדרה ארוכה.

שנים של כתיבה בנושא שכנעו אותי שאין מה להשתלב במערכות הקיימות - תמיד נרגיש שם אורחים שהגיעו להפריע לחגיגה - אלא להקים חלופות. מי שהדמוקרטיה חשובה לו, חובה עליו להילחם בטוטליטריזם הזה.

משום כך, מה שעשו לקובי מידן - לצערי - הוא גם באחריותכם. אתם לימדתם לרדוף את היריבים הפוליטיים. רדפתם את ינון מגל על כלום, רדפתם את אראל סג"ל, את אמילי עמרוסי ועוד. רשימת הנרדפים מימין ארוכה. אתם מרגישים מחנק? אלה אדי הקדרה שאתם בישלתם. התקיים בכם מאמר חכמינו (הקשור לשביעי של פסח): "בקדירה שבישלו - בה נתבשלו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו