פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, וזה קורה באביב. רצף של מועדים לאומיים, פסח, עומר, שואה, זיכרון, עצמאות, יום ירושלים - בניגוד לרצף האישי למדי של תשרי - מזכיר לנו שאנחנו לא חיים במבצר פרטי.
יש אומה, יש ערכים משותפים, ולהגנה הקבוצתית יש כוח. בכל שנה אנחנו מצטמררים מארבע השורות של צור ארליך בשיר "הפרש של שבוע": "שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה/ לטובת החישוב הכללי/ כמה עולה לנו עם מדינה/ וכמה עולה לנו בלי". ובכל שנה אנחנו מאוחדים בתקופה הזאת, מעגלים גורן סביב שולחנות הסדר וסביב סרטי השואה ואחר כך בבתי העלמין.
הסיפור שלנו מסופר בהמון קולות בימים האלה. יום ההולדת של עם ישראל וציוניוני הדרך. ואין דבר מרגש מקבוצת אנשים שנקשרים בשם רעיון גדול. מקהלת המון ששרה באלף קולות או מיליונים שעומדים בצפירה. התפיסה הלאומית נוכחת בחיים הדתיים: כמו מלצרים שמחלקים ביניהם את הטיפים בסוף משמרת וכולם מתאמצים למען הכלל, כך אנחנו מצרפים זה לזה אסימוני מצוות. לא רק למען כיסא בעולם הבא, למען כל המלצרים שעומדים על הרגליים ומצפים, או לא, לגאולה.
החגים האלה מדביקים אותנו הישראלים בהבנה. יותר הבנה בתור לסופר, במסלולים בטבע, במועקה של ליל הסדר המשפחתי. ברחנו יחד מתופת שעבוד, ועברנו כל כך הרבה, שלא רק משא של בדידות ופחד קושר אותנו, אלא זיכרונות היסטוריים שחרוטים בהגדה של פסח וביד ושם וביד לבנים ובדגל הכחול־לבן.
בפנקס שכריכתו זהב אני כותבת סיפורים משפחתיים שלי ושל ילדיי. הטעויות המצחיקות של הקטנים, הפדיחות, דברים שאירעו ויש לספרם. גם למשפחה המורחבת שלי יש פנקס כזה, וכתובים בו מסכות האב"כ והחמישייה הקאמרית ומשפט אייכמן וזהו־זה ואסון ורסאי ולובה מ"ארץ נהדרת" ומלון פארק. אם מדפדפים בו להתחלה מוצאים גם את אברהם בכבשן האש, ולבן הארמי, והמסובים בבני ברק.
רק ההתחלה
כמה שאתה מתכונן לצאת ממצרים, כמה שאתה מחכה, וחוזה בעשר מכות ואדמה רועדת, זה תמיד קורה בחיפזון ולא מספיקים להתפיח את הבצק. התפניות בעלילת חיינו מתרחשות בלי הכנה מראש. שלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה, ועקרב, כתבו יפה במסכת סנהדרין. אתה לא מתכוון למצוא מציאה, אתה נתקל בה במקרה. גם המשיח מגיח בפתאומיות.
המפתיע הוא לגלות שיש עוד דרך אחרי שהמשיח בא. יציאת מצרים התחילה בלידת משה. מתי הסתיימה? במכה הראשונה? במכה האחרונה? ביציאה הבהולה? בקריעת ים סוף, שנחתך כמו נייר צבעוני, משאיר שביל יבש להולכים?
יציאת מצרים לא הסתיימה בים. גם לא בהר סיני. היא הסתיימה כשבני ישראל עמדו בצד המערבי של הירדן, רגליהם בישראל. לצפות להטיה דרמטית, למהפך, זו טעות. לצאת ממצרים לוקח 40 שנה. הגאולה לא מונחת על מגשי כסף. היא גרף עלייה ארוך. אתה מתחיל כשהרגל מונחת על המדרגה הראשונה למעלה. אתה מסיים אחרי מדבר, מגפות, עמלק וחול. יש מי שמושך אותך החוצה, אחר כך יש עבודה משלך לעשות, עד הארץ המובטחת. וגם אז לא מובטח שקט.
הטלפון מאריה
לפני שנה ורבע, ביום חורף ברוך, התקשר אלי שכן בשם אריה, וסיפר על שינויים בכוח האדם בבית החולים שבו היה מאושפז בנו, שהחלים בינתיים. הוא תיאר תסבוכת משאבי אנוש משעממת ומסדרונות ביורוקרטיים שלא הפיחו בי שום סקרנות. הסברתי שלא כל דבר יכול להיכנס לעיתון, המקום מוגבל, יש עורך, וכל התירוצים שאנחנו נותנים. אני בטוחה שיש להנהלת בית החולים הסבר לשינויים, הוספתי. הרפואה הציבורית בישראל מצוינת. ובכלל, סיפור מהסוג הזה יכול להתאים לעיתונות מקומית, לא לארצית.
הפניתי אותו לאדם אחר, שלא חזר אליו. אחרי כמה שבועות אריה כתב לי שהם רוצים להפגין מול משרד הבריאות ומחפשים עיתונאים. "כמה הורים ניסו ליצור איתך קשר ללא הצלחה", סימס לי. "אכן לא קל להשיג אותי", עניתי. "כעיתונאית במוספי שבת אין לי מה לעשות עם הסיפור (הבאמת עצוב) הזה. בהצלחה".
טוב, הבנתם. מדובר במשבר הדסה, הפרשה הגדולה בתולדות מערכת הבריאות בישראל, שטלטלה את משרד הבריאות, הגיעה לבג"ץ ומילאה בצדק את כותרות העיתונים ומשדרי האקטואליה במשך חצי שנה. כשמדברים על חמץ אני חושבת על החמצה בדברים שמגיעים עד אליך ואתה מחמיץ. אולי הם מציאה ואולי הם משיח, ואתה מפספס אם אתה לא פועל. יש דברים טובים שעשיתי ככותבת. ההחמצה העיתונאית הגדולה שלי היא הטלפון מאריה.
איור: בת אל בן חורין
יום אחד זה יקרה
אישי. יציאת מצרים שלי התחילה, אני לא יודעת מתי תסתיים. הייתי משועבדת לכל מיני שעבודים, וכשהתחלתי לצאת היו מכות. לפני שנתיים־שלוש. משבר פנימי וכמה חיצוניים. הייתי בדיכאון. כדי שהלב יפעם הייתי צריכה לפקוד עליו לעשות את זה. קשה היה לראות את זה פה בטור, כי אני שחקנית טובה וכי יש לי גמישות יתר במפרקים, כך שאני יכולה למתוח את הידיים בין הקצוות.
נצח שהיתי מתחת למים, תוהה אם יש עוד חמצן בבלונים. בכל פעם שהוא נגמר, העלתה אותי יד גדולה אל מעל פני הים, הגמיאה אותי אוויר, והניחה אותי בחזרה על הקרקעית. המזרן שלי קיבל את צורת הגוף כאילו היה חול ים רטוב. היו לי מים באוזניים ואני אישה שעשויה מאש, לא נשאר בי רמץ. אבל ידעתי שאקבל נפש רחוצה ורעננה אחר כך. גם כשלא הצלחתי לשחות לחוף היו לי סיבות להאמין שהוא קיים, והיו לי מילים לנסח לעצמי סיפור. זה המון.
כמו אליס בארץ הפלאות, החלקתי למנהרה. וכמו המדבר של בני ישראל, זה לקח זמן. הלכתי מתחת לאדמה, נחבטת בקירות, לא מוצאת את הדרך. בתשעה באב, מול קודש הקודשים, הרגשתי את צער השכינה, שאין לה בית, וכשעליתי ממנהרות הכותל הרגשתי שאני עם הרגל הראשונה בדרך למעלה. הנפילה היא מהירה ואחת, והעלייה ארוכה וקוצנית.
היו תמרורי אין כניסה לאן שלא הסתכלתי. קשיים מקריים נערמו והתחרו. פחדתי שאחרי כל כך הרבה זמן במים, הלב שלי יתכסה בצדפה ולעולם לא אוכל להרגיש. אבל כמו אצל ריטה, יום אחד זה קרה. אור נכנס אל חיי בהיסח דעת והפעם ראיתי את היד החזקה. לא החמצתי.
אחרי מעמד הגט, שהיה עצוב מנשוא, הלכתי לים. היה לילה והייתי לבד. עמדתי על הרגליים ונכנסתי למים. הפעם מיוזמתי, בשליטה. צעדתי מקו החוף פנימה לאט, נותנת למים לעלות מעל האוזניים. יצאתי באותו עור אבל אחרת. מושגחת, תחת אלומת אור מצוינת. בסיפור הזה יש חורים וחידות. כתבתי אותו כדי להגיד: כל אחד יכול לצאת ממצרים. בסוף הדרך עוד תהיה מאושר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו