מוזיקה היא "התחום המוביל בייצוג הסימבולי של ישראליות", כתבו חתן פרס ישראל פרופ' אדווין סרוסי ופרופ' מוטי רגב בספרם "מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל". אפשר להתווכח לגבי מה זה אומר, אך די בבחינת קרבות הפייסבוק האחרונים בין אפרים שמיר לבין תומכי שרית חדד, או להט הוויכוחים סביב הביצוע של "הללויה" על ידי גלי עטרי ועדן בן זקן, כדי להבין ששדה המוזיקה הישראלית הוא חיל החלוץ בכל הנוגע לשאלות היסוד של הזהות הישראלית. כשקראתי את המשפט הזה לראשונה, נעצרתי ותהיתי כיצד הצליחו השניים לסכם כל כך טוב את גבולות המסע שעברתי כדי להתגבש כיוצר ישראלי ולהבין שכדי להיות אותנטי, כל שעלי לעשות הוא לא לנסות להיות אותנטי כלל.
במשפחה שבה גדלתי והתחנכתי המוזיקה תמיד היתה ברקע, חלק בלתי נפרד מריח בישולי יום השישי של אמי, בוקעת מבין האדים, מסתלסלת בין התבלינים ופורצת דרך הטעמים. שירי אגן הים התיכון התערבבו עם שירת הכנרת של נעמי שמר, ילדי כל העולם שיחקו בחול של אנריקו מסיאס, ואריק איינשטיין שר את "אמא שלי" לאמא שלי. חוה אלברשטיין הדהירה סוסים עם כתם על המצח, ריימונד אבקסיס הרקידה אותם במרוקאית, ואדית פיאף ליוותה את אמי בדואט של מי שאף פעם לא מתחרטת על שום דבר.
כשנכנסה השבת המוזיקה עברה מהרדיו אל בית הכנסת. גם אם אי פעם אקלע לאי בודד בלי Wi-Fi, אוכל לכתוב על חוף הים את כל מילות שיר השירים רק בשל הלחן העתיק ששרתי מדי שישי עם אבי ועם כל באי בית הכנסת. כששבנו הביתה המוזיקה היתה המתאבן של ארוחת יום השישי. שלום עליכם, אשת חיל מי ימצא ובר יוחאי היו המאזטים ושירי ארץ ישראל החלוצית הקינוח. המוזיקה הבהיקה את החול והידרה את הקודש כמרחב עונג, גלויות מגן עדן על פני האדמה.
כשאני מבין איזה אוצר הפקידו הוריי באוזניי, אני בוש ונכלם להודות שבזמן אמת פשוט תיעבתי את העושר הזה. לא רציתי בו. חיידק המוזיקה דבק בי, אך חשתי כמי שנכפה עליו לחיות תחת עריצות פסקול שלא בחרתי לעצמי. יתרה מזו, גם מבלי להבין מדוע, לא יכולתי להיות מכיל כהוריי. הישראלי והמזרחי שבי התקוטטו בכלובי נשמתי כשני ניצים חסרי מנוחה המבקשים לגבור זה על זה. מבחינתי, חייתי בצד האפל של הירח, הייתי מלחמת העולמות וכמו הרבה מורדים לפני ואחרי, במקום לבחור ביכרתי לברוח מהשניים כליל.
דמיינתי את עצמי כאיש העולם הגדול, או אם לדייק - המערבי. עולם שהצטייר כמתקדם ומתוחכם עם כל גוני הקשת דרך תקליטים שחורים אשר הגיעו אל ביתי דרך הים. את תחנות הרדיו של אמי החלפתי במקצב המסונתז של "עד פופ", את שיר השירים של אבי המרתי בגיטרות קדמוניות שבקעו מהיכלי הקודש של פינק פלויד, את התנועה הרכה של סבתא רבתא רחל המפזמת וממיינת פלפלי סודניה, החלפתי בדהרות וזעקות הוויקינגים של לד זפלין.
התבגרתי כמוזיקאי, עברתי שלבים וגלגולים, אבל תמיד הייתי בצד של "המוזיקה הישראלית". עד כדי כך הייתי שם, שכבר בתחילת הדרך, אי אז באמצע שנות ה־90, זה נתפס כלגיטימי לחלוטין להציע לי לשנות את שמי התנ"כי לשם "יותר ישראלי".
אמרתי שאני אחשוב על זה, לרגע רציתי, קיוויתי שזה ישחרר אותי מהסיבוך הזה, שאהיה תוצר מוצלח של כור ההיתוך - אם הזהות שלי היא ממילא זהות ישראלית מערבית, אז למה לא לשנות את השם? אבל משהו בבקשה הזו צרם והדהד בתהומות נפשי ובסופו של דבר לא שיניתי את שמי. חשבתי שכחבר בלהקה, זה "מגן" עלי מהצורך לבחור. אבל כשהתחלתי להופיע כאמן בזכות עצמו, הבנתי שיש שמות שהולכים לפניך מדורי דורות. הייתי מתקשר למקומות כדי לקבוע הופעה, וכששמי עלה, הם אמרו שאין להם בעיה עם מוזיקה מזרחית, אבל "זה לא הקהל שלהם". אבל אני לא עושה מוזיקה מזרחית, הייתי צריך להסביר שוב ושוב.
המוסיקה תמיד היתה ברקע // צילום: דויד פרץ
לאט־לאט שמי נודע יותר ויותר באזורים שבהם פעלתי, עשיתי אלבומים שחיברו בין בלוז לשירת הייקו יפנית, כבר לא הייתי צריך להסביר שאני לא "מוזיקה מזרחית", פרט לכמה הרמות גבה פה ושם, חשבתי שמצאתי את מקומי והמשכתי בדרכי. אלא שדרך הפעילות החברתית שלי התחלתי להיחשף לקהלים מיינסטרימיים יותר. לפתע התהפכו היוצרות והייתי צריך להסביר הן לקהל והן לעצמי איך זה שאני ממוצא מזרחי ומהפריפריה ולא שר "מזרחית".
היו לי המון תשובות: שמרוקו היא ממערב לישראל, שבלוז זה המזרחי של המוזיקה השחורה, שאני מדאון־טאון באר שבע אשר נמצאת ממזרח למיסיסיפי, ושבבסיסו גם הבלוז וגם המזרחי התחילו באפריקה ככה שמדובר בבני דודים רחוקים.
יום אחד פנו אלי וביקשו שאצור פסקול לסרט שעוסק בפריפריה. שלחתי כמה דוגמאות שילוו את הסצנות. כשלא חזרו אלי התקשרתי לבדוק מה קורה. "תשמע", הם אמרו, "זה מצוין, אבל קיווינו למשהו קצת אחר, לסאונד יותר פריפריאלי". מה זאת אומרת, שאלתי, "רצינו צליל מזרחי", השיבו, "אתה בכל זאת פרץ, לא?" ושוב פעם הצרימה הזאת בתהומות הנפש, אך הפעם לא שתקתי. אני פרץ, עניתי, אבל אתה הוא לא מי שיגדיר את זהותי המזרחית. מה שאני עושה זה בפירוש צליל מזרחי, השבתי, כי ככה אני עושה אותו. לא כסגנון אלא כמהות, אבל אם אתם לא מסוגלים להכיל את המורכבות הזו, ורוצים להמשיך לייצר קלישאות של המציאות, אתה מוזמן לפנות לקוף מרקד עם תרבוש על ראשו.
מאותו רגע מצאתי את חירותי. הבנתי שבמשך שנים רבות הייתי משועבד שעבוד פנימי לחלוקה שהגדירה את המזרחיות והישראליות שבי כתפיסות מנוגדות. במקום לחגוג את מגוון ההשפעות שספגתי, נלחמתי בו וחיפשתי להיות מובהק לצד זה או אחר, כשבפועל הדבר שייחד אותי יותר מכל היה היכולת לנוע על הרצף בין כל קצותיי ולחבר אותם יחדיו. לא משנה כמה אתאמץ, אינני יכול לזייף אותנטיות של מישהו אחר. אינני בלוזיסט שחור מאמריקה, באותה מידה שאינני מוזיקאי אנדלוסי ממרוקו. כיום אני מודה למזלי ולהוריי שחינכו אותי בין העולמות ואפשרו לי להיות גשר בין התרבויות שהוטמעו.
כיום אני מבין שמעצם יצירתי אני זה שמרחיב את ההגדרה של מה שמוגדר כ"מזרחי", וכך למעשה משתחרר משעבוד הגדרתו המצמצמת של האחר אותי. בסופו של דבר, הבנתי שאני אותנטי לחלוטין רק כשאני מקבל את זה שאני יוצר ממוצא מזרחי שגדל בישראל, אוהב בלוז, מוזיקה ערבית ומערבית, גל חדש רוסי ושירה יפנית. מכל המקומות בעולם רק כאן יכולתי למצוא את חירותי האמיתית, החירות להיות שלם מכל שבריי. חג חירות שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו