יהודים מאמינים בחופש הדיבור ובביקורת עצמית. עם זאת, כשדמות בכירה בעולם היהודי, כמו נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רון לאודר, מטיחה ביקורת בלתי הוגנת ובלתי משכנעת בישראל ב"ניו יורק טיימס", דרושה תגובה הולמת. יושב אדם בניו יורק ואומר לישראלים מה טוב עבורם. ישראלים רבים הקריבו חייהם עבור חירותם, ומשאלת ליבם היא שלום עם שכניהם. הם הסתכנו בפינוי סיני, רצועת עזה וחלקים גדולים מיהודה ושומרון, נסיגות שלוו לא פעם בתוצאות הרסניות ומצערות.
לאודר שוגה באשליה ששלום יתאפשר רק באמצעות פתרון שתי המדינות, ואומר שמדיניות ישראל "עלולה לסתום את הגולל על האפשרות הזאת". הוא מודה ש"ההסתה הפלשתינית והסירוב לפשרה הרסניים" כאילו מדובר בחלק שולי בסכסוך, ולא בליבתו. הוא חוזר על ההבלים שההתנחלויות הן מכשול לשלום, לנוכח העובדה שהפלשתינים לא היו מעוניינים בשלום גם כאשר יהודה ושומרון היו ללא יהודים. לממשלה בישראל זכות מלאה להחליט מי רשאי לגור והיכן, ואם זה אינטרס לאומי לספח חבלי ארץ שכולם יודעים (כולל הפלשתינים) שיישארו בישראל בכל הסדר.
לאודר גם כועס על מדיניות ישראל בענייני דת. חופש הדת הוא זכות מוגנת בישראל. בשל היות ישראל דמוקרטיה, אזרחיה יכולים להצביע כדי לשנות מדיניות שאינה לרוחם. כן, יש ישראלים שסולדים מכוחן של המפלגות הדתיות. אך בישראל, כמו באמריקה, גם לדתיים יש כוח אלקטורלי, וגם פה מתנהלים ויכוחים הנוגעים לסוגיות הקשורות לצביון המדינה. הטענה של לאודר שישראל הופכת לתיאוקרטיה תתקבל כחדשות מרעישות בקרב עשרות אלפי האנשים שצועדים במצעד הגאווה בתל אביב או בקרב הרוב החילוני במדינה. רק לפני שבועיים, באירוע שהנחיתי, שיבחה קייטלין ג'נר את ישראל על כך שהיא מתקדמת יותר מארה"ב בכל הנוגע לשילוב טרנסג'נדרים בצבא.
חבל שלאודר מאשים את ישראל בכך שיהודי התפוצות "מתבוללים ומרגישים ניכור כלפי המולדת היהודית". היהודים בגולה לא עוזבים את דתם בגלל המדיניות הישראלית, אלא בשל סיבות שאינן קשורות לזה. המענה צריך להיות חינוך וחיבוק של דור ה־Y. המגמות שהוא מציין לא ישתנו אם ישראל תפסיק את הבנייה בהתיישבות או תפתח אזור תפילה פלורליסטי בכותל. ההתבוללות ונישואי התערובת בארה"ב גבוהים מאוד, וארגונים כמו חב"ד עושים עבודה טובה יותר בהפצת המסרים החיוביים של היהדות מאשר בהתקפה כמו זו של לאודר נגד המדינה היהודית.
הצעירים היהודים אינם נוטשים את ישראל. נכון שהם מטילים ספק במדיניות ישראל, ונכון שאינם מוכנים ללמוד את ההיסטוריה של ישראל דרך משקפיים ורודים. אך התשובה לתופעה אינה דרישה לשינוי המדיניות הישראלית רק כדי להרגיע את הצעירים חסרי הנחת הללו.
לאודר ואחרים צריכים להשקיע עוד משאבים בחינוך אותם צעירים על ישראל האמיתית, כדי להתמודד עם התדמית הכוזבת שמוצגת להם בקמפוסים בידי אקדמאים מהשמאל האמריקני, שסלידתם מישראל היתה בעינה גם בזמן ממשלות השמאל הישראלי. אירחתי פעם את שמעון פרס באוניברסיטת קיימברידג'. אני עדיין זוכר כיצד קבוצת סטודנטים ניסתה להביא למעצרו בעוון "פשעי מלחמה", שביצע כביכול בלבנון בתקופתו כראש ממשלה.
לאודר טוען ש"אנשי ההנהגה בעולם היהודי תמיד מקבלים את החלטות המצביע הישראלי ופועלים לפי רוחה של הממשלה הנבחרת בישראל". אך באותה נשימה טוען ש"חבר נאמן הוא חבר שמותח דברי ביקורת ואומר גם דברים שלא נעים לשמוע". אז לא, רון, מי שנאמן מביע את דעתו באופן הוגן ומכובד, גם אם יש חילוקי דעות. אם אינך מרוצה מההכרעה הדמוקרטית, עלה לישראל והפוך לאזרח בתוך רגע; אז תוכל להשתמש בזכות הדמוקרטית שמוקנית לישראלים כדי לשנות את המדיניות. לבטח תגלה אז, שרוב הישראלים אינם שותפים לפסימיות שלך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו