העיר דימונה לובשת חג. התור הארוך בכניסה לוועידת הנגב מבהיר שפריפריה הפכה למילת קסם. אם בעבר שימשה הוועידה מקום לשחרור קיטור מרעשי החיים וכללה כמה פקידים ייצוגיים שהשתרכו דרומה, המצב כעת שונה לחלוטין. אולי המדד הטוב ביותר כדי לגלות כמה השתנה היחס לפריפריה בשנים האחרונות מתבטא בכמות המנהלים, נציגי החברות המסחריות והיזמים עם מבט חול חולמני שצובאים על הכניסה. כולם מגיעים לכאן עם כיסים מלאי תקווה לגלות לאן בדיוק יזרום הכסף העתידי של מדינת ישראל.
מבעד לענני הקפה ודיבורי הפשטידה, די ברור מי הכוכב הגדול של היום - דוד דרעי, במאי הסדרה המדוברת "סאלח, פה זה ארץ ישראל". רוח הסרט נושבת כאן בכל מקום: במוטו הוועידה "מצדיעים לעיירות הפיתוח", בשיחות בין ההפסקות ובהתייחסות דוברי הפאנלים השונים, שמבהירים כי הסדרה תמשיך לככב לאורך מערכת הבחירות הבאה.
שאלת תיקון העוול כלפי יהודי צפון אפריקה נידונה גם בפאנל הראשון, אך אם לשפוט לפי הדיון, הדרך לשם ארוכה. כשהמנחה ד"ר הני זובידה מציין שהוא מזרחי יליד עיראק, מישהו לידי מתעצבן: "עיראקי זה מזרחי דה לוקס! איפה כל העולים העיראקים של דימונה וירוחם? ברמת גן?" או כשליאת רון, עיתונאית "גלובס", מציגה את עצמה כדרומית בעברה, נוחר מישהו אחר בבוז: "עומר! ממש פריפריה".
וכששאלת הצדק החלוקתי עולה על הפרק מתברר שהיריות בתוך המדבר רק מתחילות. ד"ר מירב אלוש לברון רוצה שינוי גבולות שמשמעותו היא הסטת עורק הזהב של ארנונת בסיסי צה"ל ואזורי התעשייה של הנגב מכיסי המועצות האזוריות והקיבוצים אל עיירות הפיתוח לשעבר, אך דינה דיין, תושבת מצפה רמון מתנועת הפריפריות, מסרבת לריב עם חבריה משדה בוקר ודורשת להטיל את התיקון על הממשלה. אופיר טובול מתנועת דור הזהב גאה שהיום לוקחים תלמידי בית ספר לסיור בעיירות הפיתוח במקום ברפת הקיבוץ, וברהנו טגניה מציין שדווקא אלו שנפגעו מהדרה אל השוליים, הם אלו שלא רצו את יוצאי אתיופיה בקריית מלאכי ובשאר עיירות הפיתוח.
"אנחנו כבר תיקנו את הדברים בשנות ה־70", בוקע קול מבין השורות הראשונות. בגיל 92 עם מקל הליכה וחיוך מאיר, נעמד אהרון ידלין, שר החינוך בממשלת רבין הראשונה ואיש קיבוץ חצרים. לא ברור אם מפאת הכבוד לגילו המתקדם או היותו נציג כמעט בודד של האליטות הישנות, דבריו כמעט לא זוכים להתייחסות. מאוחר יותר, באמצע נאומו, יכוון השר דרעי את עיניו הנוגות אל עבר ידלין ובאיחור של ארבעים שנה יאמר: "אנחנו לא מבקשים תיקונים של פולקלור! אנחנו מבקשים תיקון סמלי! להנציח ולחזק את תושבי עיירות הפיתוח כחלוצים שהיו".
ניכר שהנושא נוגע בדרעי אישית. גם כשמפריעים לו לנאום במחאה על הזנחת הבריאות בנגב, דרעי סוקר את האולם במבט מנחם, כמו מבין שבכל הנוגע לפריפריית הפצע, שם המשפחה וגנטיקת שותפות הגורל חזקים בהרבה מהקטגוריות של ימין ושמאל, דתי, חרדי או חילוני. אולי המגרש הביתי הוא זה שמאפשר לו גם אמירה חתרנית בכנותה: "התפקיד הכי גדול שלי כשר הפריפריה הוא לייתר את המשרד הזה".
ראש עיריית דימונה בני ביטון מתרוצץ בין באי הוועידה, נרגש ושמח כחתן ביום חתונתו. כמה מטרים מכאן ממשלת ישראל מתכנסת לישיבה היסטורית בדימונה ואם זה תלוי בביטון, נדמה שעד סוף היום הוא יצליח לגרום לממשלה לחזור בה מהרעיון להקים נמל תעופה בינלאומי נוסף בעמק יזרעאל, שם התושבים מתנגדים להקמתו, ולמקם אותו בנבטים. בנאומו מציע ביטון לקרוא לנמל התעופה החדש על שם גדולי מפריחי הנגב, ומאחר שכבר יש נתב"ג, על שם בן־גוריון, אולי אפשר להתחיל להתרגל לנמל התעופה נתב"ן - על שם בנימין נתניהו.
משמעות המילה כריזמה היא "מתנות אשר ניתנו חינם". לפי כניסתו לוועידה, בנימין נתניהו קיבל רבות מהן לאורך השנים. הוא נכנס להיכל ככוכב רוק, כמעט כל באי הוועידה נעמדו לכבודו ופרצו במחיאות כפיים נלהבות. קל לפטור את הצבעת הפריפריה בימין כהצבעת מחאה אינסופית כלפי מפא"י, או דרך ההסבר המתנשא של תסמונת האישה המוכה וכו', אבל דברים שרואים מדימונה לא רואים מתל אביב. "תבחרו חכם", הציעה ליאת רון בסוף דבריה, "תבדקו מי עובד בשבילכם ואל תלכו שולל אחרי הבטחות", וכמו כיוונה לדעת אלו התוהים מדוע הפריפריה בוחרת שוב ושוב בבנימין נתניהו.
כאן ביבי אהוד בזכות מעשיו ולא מכוח חסד הבטחותיו. הוא מביט באנשי דימונה והנגב במבט הגון שמכיר בערך קיומם, מבט שמעצים את ההיעדרות המחרישה של שאר הטוענים לכתר בוועידה.
עסקה ברגשות יותר מבעובדות. ועידת הנגב ה-8 // צילום: עמוס בן גרשום
רה"מ מרגיש כאן בבית: אולי זה מעמדו החדש כ"דימונאי של כבוד", או ההצהרה של ביטון שנתניהו ישוב במאי כדי להשיק את הקאנטרי קלאב החדש של דימונה. בתוך עשור הוא מקווה לראות את באר שבע כעיר מטרופולינית המונה חצי מיליון תושבים ואת דימונה כעיר מחוז שבה חיים יותר מ־100 אלף תושבים. באופן מוזר, דווקא באותו רגע בוחרת פעילת מגמה ירוקה למחות נגד התוכנית להקמת יישובים קטנים בנגב על חשבון הערים הגדולות. ההתייחסות התקשורתית בחוץ לעומת זניחות האירוע באולם מבהירה כמה הדיון הפוליטי בישראל עוסק בנראות רגשנית על חשבון התוכן. לאחר שיחה עם הפעילים המחויבים, אני מגלה שאין מרחק גדול בין החזון שלהם לבין זה שביבי פורש בנאומו, אך על פניו זה נתפס כמלחמת טוב ברע. רה"מ מעיד על עצמו כ"שותף של בן־גוריון בחזון, אני דוגל בהשקעה לאומית־מדינית בתשתיות, אבל מאמין שההשקעות צריכות להיות פרטיות. בלי יוזמה כלכלית הכסף הזה יירד לטמיון", אך לא שוכח להזכיר ש"בן־גוריון הלך כחלוץ לפני המחנה אבל מי לא בא? המחנה. מי כן בא? אתם וההורים שלכם - ולא באתם, הובאתם!"
בשלטים בחוץ דימונה "תופסת גובה". עם בניינים רבי־קומות שעתידים לקום, תוואי הכבישים הנסללים והרחובות המתמלאים בצועדי בריאות לעת ערב מסמנים שחיים חדשים וזעיר־בורגנים פורחים כאן. ועידת הנגב השמינית עסקה ברגשות יותר מבעובדות, בחזיונות יותר מאשר במבטים נכוחה. שבעים שנה לכוד המקום הזה בצבת הנרטיב שבין הנגב הפורח לבין הדרום העני.
בסופו של יום, אני נשאר עם הדברים של הדוברת הרהוטה ביותר בוועידה, ליד עמדת הקפה: "חזון זה טוב, אבל החיים שלי הם לא נרטיב, אלא עובדות. מעבר להכרה ולגאווה, מה שאני רוצה זה תור לקלינאי תקשורת בזמן סביר, שמי שמקבל התקף לב במצפה רמון לא ימות כי אין רופא בסביבה, ולחיות באופן מעשי ולא סטטיסטי עוד שמונה שנים, כמו במרכז. נתחיל בזה ואז נדבר על תיקון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו