זה התרחש לפני 50 שנה, חודשים מעטים אל תוך האופוריה שליוותה אותנו בעקבות מלחמת ששת הימים. ב־18 במארס 1968 עלה אוטובוס של תלמידי גימנסיה "הרצליה" על מוקש, סמוך לבאר אורה. המדריך והרופא נהרגו. 28 תלמידים נפצעו. צה"ל החליט להמליץ על פעולת תגמול גדולה, פעולה שתוכננה עוד בזמן הרמטכ"ל הקודם, יצחק רבין, ואשר נועדה לתקוף את מחנות אש"ף בצד המזרחי של הירדן, מול גשר אלנבי, בעיירה כראמה. שם המבצע: "תופת". הממשלה אישרה.
היה זה האתגר הגדול הראשון של הרמטכ"ל החדש, חיים בר־לב. ערב המבצע אמר למפקדים: "אם בפעולה כזו יש לנו מספר גדול של נפגעים, כל הפעולה לא מצדיקה את עצמה, ולא משיגה שום תכלית... כל הפעולה הזו לא תהיה שווה כלום, אם מטוס אחד שלנו ייפול". הוא ביקש מהם לעשות הכל כדי שנשים, זקנים וטף לא ייפגעו, אלא רק נושאי נשק. ההערכה במטה היתה כי הצבא הירדני יפעל כפי שפעל במלחמת ששת הימים, וכי הכוח הפלשתיני לא יהיה משמעותי מול הכוח הצה"לי הגדול. היו שהציעו להמתין עד לאחר ביטול הכוננות שהוכרזה בצבא ירדן ובכוחות אש"ף, אך בר־לב העדיף לפעול מייד. היו שהזהירו מפני הבוץ שעלול לעכב את הטנקים, אך המפקדים דחו חשש כזה.
המטרה היתה לייצר רצועת ביטחון לאורך 30 ק"מ ובעומק 10 ק"מ, שתהיה נקייה מן הארגונים הפלשתיניים, כדי להפסיק את הירי על ישראלים החיים בצד המערבי של הירדן. המבצע היה אמור להתחיל ב־21 במארס, בשעה 05:45, בהנחתת צנחנים, בפיקודו של מתן וילנאי, ממזרח לכראמה, ולאחר מכן - השלכת כרוזים ממטוסי חיל האוויר, ובהם הבהרה כי הפעולה נועדה לפגוע רק בנושאי נשק ולא באזרחי כראמה. ההערכה היתה שרבים מנושאי הנשק יברחו, וייתפסו על ידי הצנחנים.
אלא שכאן נכנס לתמונה גנרל חורף, ועיכב את המראת ההליקופטרים. המטוסים שפיזרו את הכרוזים עשו זאת לפני הגעת הצנחנים, ורבים מן הפלשתינים, ובכללם יאסר ערפאת, נמלטו ללא פגע. שום יסוד של הפתעה לא היה בפעולה, ונוצר קרב סטטי, כאשר הכוחות הירדניים מפתיעים בנחישותם. כמה מן הטנקים הישראליים, וכלי רכב נוספים, נתקעו בבוץ.
נתקעו בבוץ. בר־לב (במרכז), אשכול (מימין) ודיין, 1968 // צילום: אילן ברונר
כמה מן המפקדים הבכירים נכנסו ללחץ של ממש, בעיקר משום שהתקשו לסגת. לכוחותינו היו הרוגים ופצועים רבים, וגם שלושה נעדרים, והפיקוד העליון ויתר, במהלך היום, על מימוש המטרות המקוריות של המבצע. מפקד פיקוד מרכז, עוזי נרקיס, שפיקד על המבצע, הודח והוחלף אחר הצהריים בידי האלוף ישראל טל, שתפקידו התמקד בחילוץ הכוחות. בערב שבו כוחותינו לצידו המערבי של הנהר.
דובר צה"ל דיבר על ההישגים. גם אנחנו, החיילים הוותיקים באותם ימים, סברנו לתומנו שלמרות המחיר, היה זה מבצע חשוב וכדאי. צה"ל פוצץ 170 בתים בעיירה, ואבידותיו היו נמוכות מאלו של האויב. אבל חששותיו של הרמטכ"ל בר־לב התממשו: במבצע נהרגו 30 חיילי צה"ל (כולל נעדרים), רבים נפצעו, ומטוס של חיל האוויר הופל. בשטח נותרו ארבעה טנקים, שתי שריוניות ושני זחל"מים שלנו. מקרב הירדנים נהרגו 61 חיילים, ולצידם - 128 לוחמים פלשתינים.
רק שנים ארוכות לאחר המבצע חשף צה"ל את גודל כישלונו ואת מסקנותיו בעקבות הקרב. ראש אמ"ן, אהרן יריב, הודה בטעות מודיעינית באשר ליכולתו של הצד הערבי. ואילו הרמטכ"ל הודה ב"עודף ביטחון עצמי ועודף זלזול בצד השני".
לאחר הקרב התנהל בירדן מצעד ניצחון, שחשף את השלל - הנשק הישראלי. הירדנים הכריזו כי המבצע מהווה ניקוי הכתם של התבוסה ב־1967, ואש"ף דיבר על דעיכת ההרתעה הישראלית. כראמה עצמה נותרה בעליבותה, אך בפאתיה מתנוסס לו אתר זיכרון גדול, ובו הטנקים וכלי הרכב האחרים שנותרו בבוץ. את כינויו המקורי של המבצע מעדיף צה"ל לשכוח. את התופת הזו היה אפשר למנוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו