כשנפתחו מעטפות המכרז לאכלוס השכונה החדשה בכפר ורדים, התברר שכ־50 אחוזים מהזוכים הם ערבים. תגובת המועצה היתה עצירת המכרזים העתידיים, כלומר עצירת התפתחות היישוב. יישוב הרוצה לגדול נאלץ לקבל תושבים ערבים, וכדי להימנע מכך, התפתחותו נעצרת. זהו קצהו של הרחוב ללא מוצא שבו נמצאת הציונות.
בשנות ה־70 נהג השמאל הציוני להטיף לאנשי "גוש אמונים", שהסתערו על יישוב הרי שומרון ויהודה, להעדיף את הגליל והנגב - בעוד שחלק מהמטיפים ישבו בתל אביב. תשובת הימין היתה שמי שמתנגד היום לשומרון, יתנגד מחר לגליל. המחר הזה הוא היום, ומי שקורא את צווחות ה"גזענות" ב"הארץ", המופנות כלפי כפר ורדים, רואה את התגשמות התחזית. השמאל הקיצוני הולך והופך לאנטי־ציוני.
יישובים שהם בהגדרתם יהודיים הם עמוד השדרה של הציונות, שעילת קיומה היא להביא את העם היהודי לארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית. מכאן נגזר גם חוק השבות, הנותן אזרחות ישראלית מיידית לכל עולה יהודי - עולה ולא "מהגר". אם יישוב יהודי כבר אינו לגיטימי, פירוש הדבר שהמעשה הציוני מאבד מהלגיטימיות שלו. לכן, עצירת ההתפתחות של כפר ורדים כיישוב יהודי היא למעשה עצירת הציונות, וביטול חוק השבות על ידי בג"ץ מטעמי "שוויון" הוא רק שאלה של זמן.
ההתיישבות היתה תמיד כלי אסטרטגי בידי התנועה הציונית להשגת אחיזה בקרקע, לייצור נוכחות יהודית, למניעת רצף ולהפרדה בין מרכזי אוכלוסייה ערביים. גודל הנוכחות הלאומית ופיזורה בשטח הם שקובעים של מי יהיה חבל ארץ מסוים. האם השאלה של מי הארץ הזאת היא "גזענות"? האם זו גזענות לרצות מדינה יהודית? האם לנקודה הישראלית הזעירה בתוך המרחב המוסלמי העצום בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי מותר בכלל להחליט על שימור צביון יהודי ולא להישטף בזהות מוסלמית, או שזו "גזענות"?
שופטי בג"ץ ענו על זה כשנטרלו את ההתיישבות היהודית ככלי אסטרטגי בתיק קעדאן ב־2002. הפרשנות "הסבירה והמידתית", שאינה אלא דעתם האישית הקיצונית של אהרן ברק וחבריו, כפתה על היישוב קציר לקבל משפחה ערבית וכך שברה את האפשרות להקים או להרחיב יישוב יהודי קהילתי. היישובים חריש וקציר תוכננו להיות חיץ יהודי בין הריכוז הערבי בוואדי עארה לערביי השומרון. בהכנסת הערבים לקציר, הפך אותה בג"ץ לחיבור במקום חיץ. מאז אותה החלטה יש יישובים רבים שאינם מתפתחים, כי ברור להם שערבים מתכוונים לגשת למכרזים. כעת הצטרף לרשימה כפר ורדים.
אכן, המדינה אשמה בכך שהזניחה את המגזר הערבי, אינה מקצה מספיק קרקעות, אינה יוזמת בנייה, מזניחה את החוק, הסדר ואיכות החיים במגזר, ויוצרת לערבים את המוטיבציה לעבור ליישובים היהודיים. אבל הנושא שעולה במאמר הוא סוגיה עקרונית ונפרדת.
התשובה למצב הזה מצויה בחוק הלאום, המגדיר את ישראל כמדינה יהודית ולא כ"מדינת כל אזרחיה" (שפירושה: מדינת כל לאומיה). כאשר מיעוט שופטים בעלי גוון זהה נוטל דרור לכפות על הרוב מדיניות רדיקלית, נדרשת חקיקה שתעגן את מה שפעם היה מובן מאליו. המחוקק גם צריך לתת מענה לאהרן ברק, שלאחרונה החל להטיף לעמיתיו המכהנים לסכל חוק יסוד כזה. קרב הגבורה בתל חי, שנערך לפני 98 שנים ושלושה שבועות, העניק את אצבע הגליל לישראל. מזל שאהרן ברק לא היה שם והפריע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו