קואליציית האימהות

השבת של השבוע הקודם מתנגשת ביום ראשון של השבוע הזה, שבעה ימים רודפים, ובכל שבוע אני כותבת כאן משהו שעוזר לי לפענח את הרעש. לפעמים הרעש מעיר אותי, ולפעמים הוא נוזל לידי כמו דליפה מברז בגינה ציבורית. השאלה אם יהיו בחירות או לא יהיו בחירות, שמילאה את האוויר השבוע, היתה מהסוג השני. 

הלכתי עם הבן שלי לגן וכף היד שלו נישאה בתוך כף היד שלי, ונזכרתי שזו השנה האחרונה שאני הולכת עם ילד לגן, הוא עולה לכיתה א', כנראה שנה אחרונה שיש אדם בעולם שנושא אלי עיניים מוחלטות ואני מקור המידע הראשוני והאמין ביותר שהוא מכיר. הראשונה שסיפרה לו על בלעם והאתון, הראשונה שאמרה לו שלא הורגים פרפרים, הראשונה ששמע ממנה על הסינים והילד האחד שלהם. 

ביום שני סירבתי להצעת עבודה מחמיאה ונוצצת כי התפקיד היה מפריע לי להיות אמא. סירבתי בעבר לעבודות מהטעם הזה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שאפילו לא הרהרתי. האיש מהעבר האחר של השולחן הציע שאקח יממה לחשוב. עניתי שהילדים חשובים יותר ושיחזור בעוד חמש שנים. כשאמרתי שאני גאה בעצמי על השלילה, הוא אמר, "הייתי בטוח שתהיי גאה שהצענו לך". אבל הייתי גאה יותר בחלק של הסירוב. והרגשתי חזקה ולא נחלשת. וידעתי שהאימהות שלי נבחרת, לא מרוטה כי זה־מה־יש. 

 

מחיר הביטוי העצמי

אני פוגשת חרדיות ומוסלמיות ומופתעת תמיד לגלות שיש להן פחות ילדים ממה שציפיתי. לרוב החרדיות הצעירות יש כוונות ללדת פחות ילדים מאשר אימהותיהן. תופעה שהתחילה בקיצוצי הקצבאות בתקופת אריאל שרון, והמשיכה ככל שההשכלה עולה. אני לא יודעת מה הסיבות אצל ערביות, אבל גם שם הגרף בירידה. וברור שההצלחה המקצועית והביטוי העצמי של האישה כרוכים במספר הילדים, הרווחים ביניהם ומועד הבאת הילד הראשון. המתאם (בממוצע) בין אימהות לבין הצלחה מקצועית הוא לא כי יש דיכוי, לא כי יש הסללה, כי אנחנו אוהבות להיות אימהות וחולות על הילדים שלנו. אם זה משפיע או לא משפיע על ההצלחה המקצועית של הגבר, לא מעניין לי את השחלה. הקבוצה היחידה שבה הילודה לא יורדת, ונשים מביאות יותר ילדים מאשר אימהותיהן, היא הציונות הדתית. בעיקר המתנחלות. במקביל הן גם עושות יותר קריירה מאשר האימהות שלהן. הן עשויות מפלדה. בכל זאת נדרש דיון, בהזדמנות, האומנם 8-7 ילדים במשפחה היא דרך נכונה. 

בכל אופן, ההיסטוריה לא היתה מונחת השבוע על הכתפיים של עמית סגל, אלא בכף היד שלי, בדרך לגן, וכשבחדשות מקרינים חרצופי פוליטיקאים בלופ, האימהות שואלות מתי יקימו את קבינט הפקקים (גודש התנועה בישראל הוא מהגרועים בעולם, דו"ח ה־OECD מראה שהצפיפות לק"מ כביש פה גבוהה פי 2.5 מהממוצע), ומתי יכנסו את קבינט הכינים (אם מבקשים אישור רופא כדי לרשום לקייטנה, מה הבעיה לבקש אישור אחות כדי לחזור מחופשת הפסח לבית הספר), ושיהיו בחירות בכל שנה, למה לא, שייתנו לנו לבחור את המורה של הילד. 

יהודה גזבר, משורר צעיר, כתב השבוע בפייסבוק את שעל ליבי: "קראתי בעיתון על הדברים הגדולים, כמו מר נתניהו שעשה כך וכך וכן מר בנט ואחרים, אבל באמת פריחה בחוץ והאוויר מתוק וצלול והמון פרפרים צהובים... לפעמים צריך לעשות משלחת גדולה של כל העיתון והפוליטיקאים לשדה הכלניות ליד בית שמש. בלי מצלמות ובלי שעונים ובלי עטים... ואם ירצו לדבר על משהו, יתקשרו לאהובותיהם ויאמרו 'אני אוהב אותך'".

 

איור: בת אל בן חורין

 

האח הגדול מאזין

בפשע מחליא תועדו עדן בן זקן ונטע אלחמיסטר בתא מדידה. מצלמה אחרת תיעדה באקראי את ההתכתבות בין השופטת רונית פוזננסקי־כץ והתובע ערן שחם שביט במשפט בזק. מכשיר הקלטה הרווה את צימאון האומה באשר לטקסט הבוקע מפיו של יאיר נתניהו כשהוא שיכור. ועכשיו אנחנו יודעים שניר חפץ הקליט את ראש הממשלה ובני משפחתו במשך שנים שבהן נהנה מאמון מלא ונחשב לבן־בית.

עידן התיעוד. מצלמות אבטחה פועלות גם ביום הכיפורים. הפרטיות איננה. חדרי חדרים והפרהסיה חד הם. היחסים בין בני האנוש נצרבים ונצברים על לוחות אלקטרוניים זעירים. 

אפשר לתהות על חפץ, על הקלטת חבריו ללא ידיעתם, על השימוש בזה לטובת עצמו (אולי גם לטובת המדינה, אבל לא לשם כך הקליט), על המסר החינוכי הבעייתי בשמירת ההקלטות לכאורה לאורך שנים, ואיפה הרעוּת. 

אפשר לשהות רגע בפחד: אם כל אדם בסביבתי יקליט אותי, גם אם לא עשיתי דבר פלילי, אהיה נתונה לסחיטה פוטנציאלית מצד המקליט. יש צדדים לא מחמיאים לכל אדם. האם נתחיל לראות מהלכי הקלטה מחושבים מצד קולגות? מועסקים? בני משפחה? 

ולמרות הכל, העידן הזה מבורך. מגדל פיקוח עליון עוקב אחריך. מצלמים אותך בפינת הרחוב. היסטוריית החיפושים שלך בגוגל מתועדת. אח גדול מאזין לך במקום העבודה. עין פקוחה מעלינו תעשה אותנו יותר עדינים, זהירים. יותר טובים. הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. אם לא נירא את השמיים, לפחות נירא את המצלמות.

 

עברית שפה יפה

 סטיבן הוקינג חשב שאין אלוהים, למרות שחייו, שהתארכו מאוד מול הצפי הרפואי, הוכיחו שיש. סטטיק ובן־אל מאמינים באלוהים והשבוע הוא קרץ אליהם אישית. הצמד המסונתז חתם על חוזה ענק עם קפיטול רקורדס של יוניברסל. פול מקרתני, קייטי פרי וסטטיק ובן־אל שלנו. 

כן, הם שלנו. למרות שאמרנו שזו לא מוזיקה. למרות שעיקמנו את האף. מהיום הם שלנו בטאבו. נהיה גאים בהם, כמו שאנחנו גאים בכל ישראלי שמצליח בחוץ, גל גדות וערן זהבי ואיילת זורר. אם נטע ברזילי תזכה באירוויזיון, לנצח נציין את שיר הקרקור המוזר כאמנות חתרנית חשובה. ופתאום "טודו בום" נשמע כמו להיט בינלאומי. כמו עם ביבי, אלו שאנחנו מזלזלים בהם בארץ יעוררו בנו גאווה בחוץ. מכון היצוא. 

בלי ציניות, סטטיק ובן־אל הם שלנו. פופ עברי שצמח פה, על טהרת שוק הכישרונות הישראלי, והונפק פתאום, הוזנק לעולם, כמו ווייז ומובילאיי, כמו אור לגויים, ועושה לנו שמח בלב. 

אם אפשר לבקש מהם משהו קטן, כשכנה לשעבר בארץ ישראל: תשירו בעברית. אני יודעת שיש לכם חוזה, ושזה לא תלוי בכם. אני יודעת שהשפה השמית הגרונית שלנו פחות מוכרת. אבל הראפר הקוריאני סיי כבש את העולם בשורות קוריאניות (גנגם סטייל), ולעברית יש מקדם מכירות מיסטי (קעקועים עבריים על ידוענים בינלאומיים). תנו לנו בעברית. להיט אחד. לא צריך ביאליק או אלתרמן. גם "אני קורא לך ברבי את עונה לי קן", ירחיב את ליבנו מאוד. היו שלום לכם ונמסטה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו