כשנתניהו הרכיב את הממשלה ב־2013 הוא הציע לשלי יחימוביץ' את משרד האוצר. הפרשנות המיידית היתה שמדובר באמצעי לחץ על לפיד ובנט, לסמן להם שיש לו חלופות. אבל אני די משוכנע שזו היתה חלופה אמיתית. אפשר לתהות על פנייה זו של נתניהו לקיצוניות השנייה של תפיסת עולמו הכלכלית, אבל אפשר גם להבין את זה. אם הוא היה מתנה את מינויה כשרת אוצר בחוק הנומרטור, למשל, הוא היה מנטרל את מרבית הנזקים שהיא היתה עלולה לעשות לכלכלה. יחימוביץ' הבינה את זה ואמרה כי היא לא תוכל לממש את תפיסת עולמה תחת נתניהו כראש ממשלה.
תקציב המדינה השנה עומד על כ־480 מיליארד שקלים, כשיותר מ־80 מיליארד מוקצים להחזרי חוב. כמדי שנה הקברניטים מציגים את התקציב בדרמטיות המלווה בהצהרות "תקציב חברתי", ו"לראשונה בהיסטוריה". אך האמת היא שכמעט שום תקציב לא היה כזה. התקציבים שמרניים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, והמגמות משתנות בתקופות ארוכות יותר משנה־שנתיים.
כך למשל, שיעור החזרי החוב בתקציב הזה עומד על כ־17% בלבד, לעומת 24% ב־2009. בשנת 2011 עמד סעיף החזרי החובות בתקציב על 85 מיליארד שקלים - גבוה יותר במונחים נומינליים מההקצאה להחזרי החוב ב־2019, למרות שהתקציב הנומינלי באותה שנה היה 361 מיליארד שקלים, לעומת 480 מיליארד כיום.
שיעור החוב של ישראל ביחס לתוצר - היחס המקובל למדידה בעולם, ירד בשיעור חד מאוד: עד 2004 הוא עבר את גודל התוצר של ישראל ורק אז, לראשונה, הוא ירד מגובה התוצר. כיום עומד שיעור החוב של ישראל על כ־60% מהתוצר השנתי שלה. התמורות החשובות האלה כמעט חסרות משמעות במבט של שנה בודדת, אך אם בודקים תקופת כהונה של ממשלה, ראש ממשלה או שר אוצר, אפשר להבין את היחס ביניהם לבין תפיסת עולמם.
מס באצטלה
אחד ממטבעות הלשון השגורים בימינו הוא "פגיעה בדמוקרטיה". ובכן, אחת הקשות שבפגיעות האלה היא הגדלת נטל החוב. היו שנים שבהן ישראל הקצתה כמעט שליש מתקציבה להחזרי חובות. במדינות העולם השלישי מרבית תקציבן מוקצה להחזר חובות. שיעור החזרי החוב הוא אחד ממדדי החופש - ככל ששיעור החוב מהתקציב גבוה יותר, הרלוונטיות של הממשלה בקביעת התקציב וסדר העדיפויות קטנה יותר. לפיכך, יצירת חובות לדורות הבאים מצמצמת את האפשרות של קיום ממשל דמוקרטי בעתיד.
בשורה משמחת היא שעיקר צמצום החוב של ישראל נובע מהגדלת התוצר הלאומי. הדבר דומה למשפחה שמכניסה 15 אלף שקלים ונאנקת עם החזרי משכנתה וחובות של 5,000 שקלים. כעת נשארת לה הכנסה פנויה של 10,000 שקלים. אם נניח שהריבית על ההלוואות של אותה משפחה תרד משמעותית ותביא אותה להחזר של 4,500 שקלים, הרי אותה משפחה תשמח מאוד מצמצום של 10% בהחזרי החוב שלה. אבל אם ההכנסה שלה תגדל ב־10%, הרי היא תיהנה מהכנסה פנויה גדולה יותר.
במקרה של מדינת ישראל, ההצלחה נרשמה בשני צידי המשוואה - סכום ההחזר ירד וההכנסה עלתה, בצורה הרבה יותר משמעותית. כך שההכנסה הפנויה של התקציב עלתה בצורה משמעותית.
באופן דומה, גם עיקר ההישג בעליית רמת החיים של כל שכבות האוכלוסייה הושג באמצעות הגידול בתוצר, ולא בשל פעילות המשרדים החברתיים והפעולות היזומות לצמצום השונות בהכנסות, מה שמכונה בצורה מגמתית "אי השוויון".
ניסיונות המדינה לצמצם את פערי ההכנסות של האזרחים כוללים בעיקר את מערכת המיסוי הפרוגרסיבית, אך גם תשלומי העברה של הביטוח הלאומי ומס ההכנסה (השלילי), כמו גם חיוב עצמה וכלל המעסיקים בתשלום שכר מינימום. כל הפעולות האלה יחדיו מביאות לצמצום ההכנסות של 30% מהאוכלוסייה - שלושת העשירונים העליונים, לטובת הגדלת ההכנסות של 70% ממנה. כמובן שאת עיקר הנטל מרגיש העשירון העליון, ועיקר השיפור בהכנסות ניכר בעשירון התחתון.
הביטוח הלאומי הוא לא המנגנון העיקרי לצורך צמצום הפערים החברתיים, אך תקציבו השוטף עומד על יותר מ־80 מיליארד שקלים בשנה ותקציבו האפקטיבי גבוה הרבה יותר, מה שמסביר את הגירעון האקטוארי העצום שבו הוא נמצא. כמחצית מהתקציב הזה מקורו בתקציב המדינה, והיתרה, כפי שכולנו יודעים, מגיעה ישירות מאיתנו כמס באצטלה של "דמי ביטוח לאומי".
כמחצית מנפח הכספים האדיר הזה מוקצה לשני סעיפים בעייתיים - קצבאות זקנה וילדים. הקצבאות ההיסטוריות האלה כבר מזמן לא מתפקדות כביטוח אפקטיבי. בעבור ציבור העובדים שיש להם שלושה ילדים, הרי ניתן להוכיח בקלות שמחיר ביטוח קצבת הזקנה גבוה באופן שערורייתי ממחיר השוק שלו בארץ.
במילים אחרות, אני מניח שרוב מוחלט של הציבור יעדיף לוותר על 50% מההוצאה שהוא מוציא לתשלום מס הביטוח הלאומי, יחד עם ויתור על "קצבת הילדים" ו"קצבת הזקנה". אם המטרה היא לתמוך בילדים מסוימים ובזקנים מסוימים, מדוע צריך לבטח את כלל הילדים וכלל הזקנים במדינה? הרי לגבייה הכפויה והמיותרת הזו יש עלויות גבוהות מאוד המושתות על כולנו, כמו גם פגיעה לא מידתית בחופש.
חינוך ביוקר
כמובן שכל ממשלה מציגה את הגידול בתקציב כהישג חברתי, תוך הבלעת הנחה, שגויה מיסודה, שהגידול בתקציב מתבטא בגידול בשירותים החברתיים. האמת היא שרק גידול אמיתי בתוצר מביא לעלייה ברמת החיים, ואילו גידול בהוצאה הציבורית מביא, אולי, לגידול ברמת החיים של העוסקים במגזר הציבורי.
למרבה הצער, הגידול בהכנסות המדינה מתבטא בגידול בגיוס כוח אדם וגידול בהוצאות שלו, ולא בגידול בשירותי ציבור. כך, למשל, הגידול המתמיד המתבקש בתקציב מערכת הביטחון קשור לגידול המובנה בגידול ההפרשות לפנסיה של אנשי הקבע.
שיא כוח האדם בתקציב 2001 עמד על 55,080 ואילו בתקציב 2017 הוא זינק ל־80,690 - זינוק של יותר מ־46%. כמובן שגם השכר בשירות הציבורי עולה בשיעור גבוה יותר משיעור עליית המדד והשכר הממוצע במשק גם יחד, כך שעיקר סעיפי התקציב מוקצים לשכר, לפנסיות ולתנאים נלווים לעובדי הציבור.
גיוס כוח אדם למשק ממשלתי מאורגן, שבו כמעט אין אפשרות מעשית לפטר, יוצר התחייבות לדורות הבאים, ממש כמו נטילת הלוואות והגדלת החוב הציבורי. מצבת כוח האדם הגדולה הזו מצמצמת את מידת החופש של הממשלות.
כך, למשל, תקציב משרד החינוך, שהוא המשרד האזרחי היקר ביותר, מכתיב תקציב בסיסי המבוסס על השכר, הפנסיות וההטבות, נתון שאינו בשיקול השר. לכן שר החינוך נפתלי בנט, למשל, יכול להציג את תקציב החינוך השנה כ"גדול בהיסטוריה", אך זה לא מדויק. אמנם התקציב השנה נוגס יותר מ־13% מסך תקציב המדינה, אך גם ב־2015, כשהתקציב היה 384 מיליארד שקלים, תקציב החינוך היה 50.8 מיליארד - יחס דומה לתקציב החינוך השנה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו