הביטוי "שוטר מבפנים הוא השוטר הטוב ביותר", שנאמר מפי רב ניצב רוני אלשיך בכנס שדרות החולף (6.3.18), בהתייחסו לסוגיית עדי המדינה, היה יסוד מוסד בתורות "ביטחון הפנים" של הזכורים לשמצה מבין ארגוני השיטור הסובייטיים נוסח הקג"ב והסיקוריטטה. הביטוי מטיל צל ענק על ערך הנאמנות, ומחדד את השאלה, האם המטרה מקדשת את כל האמצעים?
האמירה הקובעת כי הנאמנות האישית, שאת נשגבותה אנחנו משננים בהתרגשות בשיר "הרעות", חדלה מלהיות קוד התנהגות ערכי, וכי כל מילה שנאמרת ליד מי שנאמנותם לא יכולה להיות מוטלת בספק, אינה אלא סחורה עוברת לסוחר, היא לא פחות מהענקת "רישיון לרגל" בידי העוזר האישי, המזכירה והנהג, שפשוט נמצאים שם, חשופים לשיחות הכי אישיות. רישיון להקליט בסתר ולמעול באמון, ישירות מידי השוטר מספר אחת.
אל תטעו. רב ניצב אלשיך, איש תמים בדורותיו, מאמין בכל לבו כי המטרה אכן מקדשת וכי האמצעים כולם כשרים. בשרותי הביטחון הכלליים, המקום ממנו הגיע, יש בכוחה של כל פיסת מידע לעצור איזו פצצה מתקתקת, למנוע פיגוע ולחשוף את המקום שבו מסתירים חטוף. נאמן לתפיסה שעליה צמח, הוא רואה את המטרה הניצבת בפניו, והיא נעלה על קוד ההתנהגות המוסרי הטמון במונח "משרות אמון". וכאשר הרשות נתונה, יכול המאבטח של כל אישיות בכירה, להקליט שיחות כאלו ואחרות, ולמכור את ההקלטות למרבה במחיר. הסכר נפרץ. ועכשיו, לך תדע איך "המטרה הנעלה" מתיישבת עם המטרה של הסוחר במידע. תאוות בצע (המאבטח רועי רוזן)? תאוות נקם (אב הבית מני נפתלי)? ומה כל זה אם לא פרצת ענק הקוראת לגנבי הסודות ולסוחרים באינטימיות? האם אנחנו באמת רוצים את נבחרי הציבור שלנו - הכלואים, ירצו או לא ירצו, במעטפת של משרות אמון - במצב של פרנויה תמידית?
פרקליט המדינה שי ניצן, סבור שכן. "לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם, עוזריכם, או הקרובים לכם ביותר, שלא יסגירו אתכם באחד הימים. לא תוכלו לסמוך - לא על המזכירה האישית המלווה אתכם עשרות שנים. לא על הנהג הצמוד והנאמן. לא על העוזר האישי", כך שנה ניצן ב"נאום המושחתים" שנשא בוועידת ישראל לעסקים 2018. את הדברים אמר אחרי משפט פתיחה מהדהד וטעון - "ידע כל מי שעומד לבצע עבירה..." - שנבחר בקפידה ובאנלוגיה הפוכה ל"תדע כול אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה בידי מפקדים הראויים לכך".
לכאורה, מסר ראוי. שידעו להם מתכנני השחיתויות הבלתי ראויים, שבידיהם אנו מפקידים את גורלנו. רק חיסרון אחד באיום הגלוי: העדרו הבוטה במקביל, של איום חריף על ראשי השותפים והעוזרים הקרובים, להימנע מדבר שקר או רכילות. במיוחד לאור העובדה שה"מקורבים", כפי שנאמר באותו נאום, מוּנעים אך ורק מטובתם האישית. ומי לידו של הפרקליט יתקע, ש"קידום טובתם האישית" כרוך בהכרח במעשה שחיתות של מי שנתן בהם את אמונו? - תאוות בצע ונקמה, כבר אמרנו.
ניצן ואלשיך הם כנראה אנשים טובים וישרי דרך. זה, לפחות, מה שאנחנו יודעים עליהם כרגע, עד שהמקורבים להם יחשפו אמת אחרת. עם זאת, הם גם לא אבירי השמירה על זכויות הפרט. מתן רשות, שלא לומר עידוד מפורש, לרגל? - אותי זה מפחיד.
