אחד הוויכוחים המרתקים המתנהלים לאחרונה בתקשורת נוגע לשאלה: האם נתניהו זכאי לחנינה תמורת פרישה, או שעליו לתת את הדין. בדיון מעניין זה נוטלים חלק כמה מהבולטים והרהוטים שבעידית פרשנינו. הנימוקים בנויים לתלפיות והמסקנות משכנעות.
אלא שהפולמוס על הצעת החנינה לנתניהו מתנהל, ובכן, באוויר. נכון לרגע זה, טרם נודע על הגשת בקשה לחנינה מטעם הנידון, ובטח שלא דווח על החלטה רשמית להיעתר לכך בתנאי שיסתלק מחיינו. ולא רק שאין כל הצעה קונקרטית על הפרק, אלא שהתנאי הבסיסי לקיומה ממאן להתקיים: טרם הוחלט על הגשת כתב אישום, והנידון טרם נשפט והורשע.
כל זה לא מפריע לאלה שקולמוסם כבר הרשיע את נתניהו בכל הפרשיות, כולל העתידיות, לנהל את הוויכוח התיאורטי הזה כאילו הוא אקטואלי מתמיד. מה מגוחך יותר: ריב הציידים על הרווחים ממכירת עור הדוב שטרם נלכד, או ההתמסרות הרצינית והמעמיקה לפולמוס שהוא, הבה נודה, ספקולטיבי לגמרי.
זו, אגב, לא הפעם הראשונה. לפני בחירות 2015 עסקו אותן דמויות במלאכת המחשבת של הרכבת ממשלת הרצוג, הציגו תרשימים המוכיחים שיש גוש חוסם לטובת השמאל, פתרו את כל המחלוקות האידיאולוגיות בין השותפות הקואליציוניות וסיכמו על חלוקת התיקים לפני ואחרי הרוטציה בין הרצוג ללבני. אפילו בליל הבחירות, כשתוצאות האמת החלו לזרום אל האולפנים, המשיכו אחדים את המו"מ הקואליציוני בשמו של הרצוג, כי "הכל פתוח".
ברור, פרשנות עיתונאית נועדה להניע דיון מושכל לא רק בהווה, אלא גם בעתיד: להכין את השיח הציבורי להתפתחויות אפשריות, להציג סיכונים וסיכויים ולשקול תגובות לתסריטים שונים. אבל איכשהו יוצא שבשיח העיתונאי הדיון הפרשני מביא בחשבון התפתחות בכיוון מסוים (יהיה מפץ, נתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה), מציג תוצאה אפשרית יחידה (הימין הפופוליסטי יובס כשאנגליה תאמר "לא" לברקזיט), ומדמיין תסריט עם סוף מועדף (שלא יהיה ספק, הילארי תמשיך את הקו שהוביל אובאמה ביחס לישראל).
וכשעיתונות מנהלת דיון פרשני ברצינות תהומית בהתבסס על תחזיות לא־ממומשות, כשמיטב פרשניה מתמסרים לניתוח מציאות שטרם התרחשה ומתגייסים לצדד או להתנגד לאפשרות שעוד לא הונחה על השולחן, יש לנו עסק עם עיתונות ספקולטיבית.
מעניין שהתופעה מתרחבת במקביל למגפת הפייק ניוז, אותה תעשיית דיס־אינפורמציה למטרות לוחמה על דעת הקהל, הנתפסת כאיום החמור ביותר על השיח הציבורי העכשווי. וכאן אולי מקור הסכנה בטרנד העיתונות הספקולטיבית: בניגוד לפייק ניוז, היא דווקא פורחת בכלי התקשורת הממוסדים (ולא בג'ונגל האינטרנטי); מוביליה הם עיתונאים מוערכים (ולא אינטרסנטים אנונימיים); ונמעניה הם צרכני תקשורת אחראים (ולא חובבי קונספירציות).
קשה להבין כיצד מי שמייחסים לפייק ניוז את השקיעה במעמד התקשורת לא רואים כיצד דווקא נטייתם לעיתונות ספקולטיבית פורמת את אמון הציבור בתקשורת, מגבירה את הצמא למקורות מידע חלופיים ומבריחה לערוצי פרשנות אלטרנטיביים, מקובעים פחות ויצירתיים יותר. פלא שאפילו ברקוביץ' מצליח לפגוע?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו