שתי נשים אמיצות מאוד זכו בפרס מפעל חיים, האחת מעבר לאוקיינוס והשנייה כאן בישראל. אתחיל במריל סטריפ שהקדישה לפני כשנה את נאום התודה האמיץ מאוד שלה כדי להשתלח בדונלד טראמפ – מול אולם מלא עד אפס מקום באנשי התעשייה של הוליווד הליברלית. סטריפ אמרה באומץ מתוזמן היטב בדיוק את מה שהאוזניים בקהל רצו לשמוע. מזועזעת כדבעי היא השתלחה בנשיא שלעג לעיתונאי נכה תוך חיקוי הנכות שלו (מה שהסתבר כשקר גמור, אבל בעניינים של אומץ הנרטיב חזק מהאמת), לקול תשואות קהל בלתי מגוון שקיבל את ליטרת הבשר לה ציפה ממנה.
אף אחד לא טרח להזכיר את העובדה שאותה מריל סטריפ נעמדה על רגליה ומחאה כפיים בהתלהבות בטקס אחר, שחלק פרס לבמאי רומן פולנסקי שהורשע בעבירה מינית קשה.
באופן לא מפתיע, התקשורת הליברלית בעולם (וגם בארץ) הדהדה את הנאום ופרגנה על האומץ הצפוי מראש, מריל סטריפ הפכה לז'אן דארק במחי טקס גלובוס הזהב אחד, שבו דיקלמה באומץ את מה שציפו ממנה לדקלם.
בשבוע שעבר, אישה אמיצה נוספת קיבלה פרס מפעל חיים, והפגינה בנאום ארוך את האומץ שלה לומר את הדברים שמצופים ממנה לקהל שבוי. דבריה האמיצים של דיין עינגו את הקהל המשובט, בעיקר בחלק שבו הגנה על התקשורת האובייקטיבית - שאיננה מוטה פוליטית, אלא פועלת אך ורק לחקר האמת. זה היה יכול להיות אפילו משכנע אילולי הנאום היה מוטה פוליטית לאותו צד בדיוק שבו כל יושבי האולפנים הממוזגים מוטים – שמאלה.
היופי האמיתי בנאומה האמיץ של דיין היה האוקסימורון האינהרנטי שטבוע בו – בשם הטלת הספק אל תטילו ספק, בשם חקר האמת אל תחקרו את האמת; בשם האובייקטיביות אמצו מראש את האמת הסובייקטיבית של ההגמוניה התקשורתית; בשם הדמוקרטיה תנו למוסדות אכיפת החוק מעמד עליון ששמור לדיקטטורות; בשם הרייטינג הצונח של התקשורת ההגמונית האמינו לנו תמיד, גם כשאנחנו נושאים נאום מוטה פוליטית וטוענים שעמדתנו אובייקטיבית לחלוטין. אכן אומץ.
עד כדי כך היה הנאום אמיץ, שההימור הבטוח של דיין זכה להדהוד תקשורתי שיצא מגדרו מרוב התפעלות, ממש כמו במקרה של סטריפ האמיצה. אי אפשר היה להאזין לנאומה של דיין מבלי להיזכר בפעם היחידה בה העזה לצאת נגד ההגמוניה השמאלנית בתחקיר עזרא נאווי, אותו תחקיר שבעקבותיו ההגמוניה כמעט הקיאה את הבת הנבחרת הזאת מקרבה, תחקיר שהפרק השני שלו נגנז על ידי דיין שנבהלה מהשבט שאמר את דברו. זה התחקיר שדרש ממנה אומץ אמיתי ולא מדומה, אך היא קברה אותו וחזרה לדרך הישר.
המקרה של סטריפ והמקרה של דיין זהים כמעט לחלוטין – שניהם משקפים אותה מלחמת תרבות המתרחשת כעת בעולם המערבי. ההגמוניה התרבותית והתקשורתית הולכת ומתנתקת מרחשי העם כמו בלון פורח שניתק מקרקע המציאות. ובעודם חולקים זה לזה תשואות ופרסים באוויר השמימי המורם מעם, על הקרקע הרשתות החברתיות בוערות מרוב תסכול ומאיימות לפוצץ את הבלון בכל רגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו