הכותרת ערב פתיחת הפלייאוף העליון היא שהמאבק בין האלופה לסגניתה הוא לא מי טובה יותר אלא מי פחות חלשה. אחרי ההופעה המאכזבת של מכבי ת"א באשדוד, הפועל ב"ש קיבלה הזדמנות פז לחזור למקום הראשון וניצלה אותה, אבל שוב הותירה הרבה סימני שאלה להמשך.
בדומה לצהובים, גם ב"ש הפגינה משחק חלש, חסר דמיון ומחץ. אומנם ניכר שהאלופה הגיעה למשחק עם יותר רצון ונחישות ממה שראינו ממנה באותו מגרש לפני כמה ימים בגביע, אבל הבעיות במשחקה שוב נחשפו.
החזרה של ויטור לא נתנה אותותיה ולא השיבה את השקט להגנה. ב"ש נחשפה יותר מדי פעמים דרך המרכז, וניכר שהבלם שכל כך שיוועו לחזרתו צריך עוד הרצה עד שישוב לאיתנו, אם בכלל. גם החזרה של אוגו מהשעייה הפיחה תקוות בנגב, אבל גם הוא הציג יכולת שרחוקה מלהזכיר את העוגן הבלתי מעורער במרכז המגרש. קבהא, מאחרוני המצטרפים לקבוצה של ברק בכר, המשיך לקבל קרדיט, אבל היה רחוק מלהצדיק אותו, ואני לא רואה את הבשורה הגדולה בהבאתו.
בחלק הקדמי בכר לא יכול היה להציב את ההרכב החזק ביותר שלו וזה הורגש היטב - המשחק של ב"ש לא שטף, ושום שחקן לא הציג יכולת אישית מרשימה.
ממן ומליקסון, שמהם מצפים לעשות את ההבדל, לא הורגשו במשחק, כך שלב"ש היה מעט מאוד להציע מהקישור וקדימה.
השער המקרי היה סמלי מאוד לכושרה הנוכחי של האלופה, שעלתה למחצית השנייה במטרה ברורה לשמור על היתרון וללא יומרות רציניות להגדיל את התוצאה.
תמוה שראדי, עם הניסיון והתרומה שלו בשני חלקי המגרש, איבד ממעמדו ונכנס רק בדקות האחרונות. עם הכנסתו במקום מליקסון שידר בכר לשחקניו "בואו נהרוג את המשחק ונגרד את שלוש הנקודות".
ב"ש עשתה את המינימום בערב הזה, לפחות המזל עוד נשאר וגם גיא חיימוב - השוער היותר עסוק במשחק, שבזכותו הנקודות נסעו דרומה.
לק"ש לא נותרו מטרות בליגה, ובכל זאת היא היתה עדיפה ומסוכנת יותר לכל אורך המחצית השנייה. היא יזמה, יצרה מצבים טובים והיתה קרובה מאוד לשוויון, אבל כשלה בפעולה האחרונה מול השער. חיים סילבס השתהה יתר על המידה עם החילוף של גוזלן, שנשלח למגרש רק בתוספת הזמן.
בסופו של דבר הקבוצה שהיתה צריכה את הנקודות גרפה אותן. למרות תחושת ההחמצה, ק"ש היתה חותמת בשבוע שעבר על תסריט של ניצחון בגביע והפסד בליגה, כך שהערב הזה יישכח מהר מאוד בצפון.
