לפני 150 שנה בדיוק נפל דבר בבריטניה הגדולה. בנג'מין ד'יזראלי, ששמו מסגיר מייד את מוצאו, התמנה לכהונת ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, והיה ליהודי הראשון בעת החדשה שזכה להיות מנהיג של מדינה. ולא סתם מדינה - בריטניה של סוף המאה ה־19 היתה בשיא גדולתה ונשאה ללא ספק בתואר מעצמת־על. למעשה, ברוח ימי פורים אפשר להקביל את מעמדו של ד'יזראלי לעמדתו של מרדכי היהודי, כאשר באחד משיאי "ונהפוך הוא" הפך לראש ממשלתו של המלך אחשוורוש.
ד'יזראלי הוטבל על ידי אביו לנצרות לקראת גיל בר המצווה, אך עבור מתנגדיו תמיד נשאר יהודי. כשאלה לגלגו עליו, הדגיש בגאווה ובהתרסה את היותו נצר לעם ישראל. כשעמד בראשות הפרלמנט הבריטי בוטל הנוסח הנוצרי של השבועה לפרלמנט, מה שאפשר לצירים יהודים להיבחר לשורותיו. ד'יזראלי פרץ את הסכר: בעקבות עלייתו לגדולה, יהודים שאפתנים עשו את הדרך במעלה מערכות השלטון בארצות נוספות. ככל שיחידים מבני עמנו הגיעו לפסגה בעוד ועוד מקומות, צצה והתעצמה השאלה "האם זה טוב ליהודים?"
אין חולק על גדולתו של ד'יזראלי כמדינאי בריטי, אבל בהקשר היהודי מאזן השפעתו אינו חד־משמעי. מצד אחד, הוא נאבק למען מתן זכויות מלאות ליהודי בריטניה, וקידם את השתלבותם בחברה כפרטים שווים. מצד שני, בין שרצה בכך ובין שלא, המרת דתו רמזה שהנתיב להצלחה עובר דרך זניחת היהדות, ולמרבה הצער סימנה דרך להרבה יהודים שאפתנים ברחבי אירופה. כמו כן, עמידת יהודי בראש בריטניה עוררה פרצי אנטישמיות חזקה באותן ארצות שחשו ניזוקות על ידי המדיניות הבריטית. היתה זו אנטישמיות חדשה שהתבססה על שנאה גזענית: אף שד'יזראלי עזב את היהדות ומדיניותו שירתה את האינטרס הבריטי, בעיני מתנגדי בריטניה העוינות אליו תורגמה לשנאה כלפי כל בני גזעו.
ד'יזראלי אהב את החזון של שיבת היהודים לארץ ישראל וסייע להטמיע אותו בחוגים הפוליטיים והחברתיים שאליהם השתייך. עוד לפני הליכתו לפוליטיקה עשה זאת כסופר: השאיפה לשיבת ציון באה לידי ביטוי ברומן "טאנקרד" שכתב בשנת 1832. כעבור כמה עשורים הזרעים האלה נתנו פרי. ממשיכי דרכו של ד'יזראלי, סיעת הנוצרים הציונים בהנהגת בריטניה, קידמו את הרעיון של הבית הלאומי לעם היהודי ועמדו מאחורי הצהרת בלפור. האם לעת כזאת הגיע למלכות? מי יודע...
התקדים של יהודי בראש מדינה לא יהודית עורר ביתר שאת את סוגיית הנאמנות הכפולה של היהודי הגלותי. מה שיהודי כזה לא יעשה - הוא תמיד ייחשד על ידי אחרים כמי שבא לקדם את האינטרס היהודי. כדי להרחיק מעצמו חשד שכזה, ינסה בכל כוחו להתנער מן הקשר היהודי ואולי אף יפגע בו לעיני כל. הניגוד בין להיות פטריוט מקומי מלא לבין להיות יהודי באופן מלא הוא ניגוד מובנה, ועם הקמתה של ישראל הוא רק התעצם. לכן לרוב כשיהודים הגיעו לצמרת באומות העולם העניין היהודי לא יצא נשכר. ספק גדול אם היינו זוכים בהכרה אמריקנית בבירתנו הנצחית, אילו יהודי היה מכהן כנשיא ארה"ב. מסתבר שמה שהיה אפשרי בימי מרדכי ואחשוורוש, אפשרי פחות כיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו