"נו, אז מה אתה אומר על מה שקורה היום במדינה?" היא שואלת. אני תוהה אם זה לא אני שצריך לשאול אותה.
דודה ציפי נולדה בקזבלנקה, והגיעה לכאן כילדה היישר למעברת הר־טוב. בקושי סיימה כיתה י', "אבל לא בגלל שלא רציתי! כי לא היה אפשר יותר". רק 80 לירות הפרידו בינה לבין חלומה להיות גננת. היא ויתרה והלכה ללמוד ניהול חשבונות, התגלגלה למחלקת הגבייה של המועצה המקומית, נישואים לאשר הכבאי, משפחה - ומשם הדרך כבר הובילה אותה לראשות נעמ"ת המקומית, מנהיגת פועלות, "המערכניקית מבית שמש".
כשהייתי ילד אהבתי ללכת איתה ברחובות העיירה, חשבתי שכך מתנהגים כל הפוליטיקאים: עוצרים ליד אנשים ברחוב, מתעניינים בשלומם, תוהים במה אפשר לעזור, משמחים במילה טובה.
הבחירות של 81' עדיין זכורות לה כטראומה מכוננת. פרס נואם מול מאות מפגינים מתלהמים שצועקים לו בוז. "הרגשתי רע; אמרתי למפקד תחנת המשטרה, תעשה משהו. איזו בושה, חשומה, היום המפקד אצלי בגמלאים, מרבון".
זו היתה מערכת בחירות מהקשוחות בקיצוניותן: בגין מול פרס, ישראל האחת מול ישראל השנייה, ימין מול שמאל ושנאה גואה. דודו טופז פלט צ'חצ'חים ולמחרת בגין נשא את נאום
"יהודים־אחים" והניף ידיים מוצלבות בכיכר. כל הנהר השוצף הזה התנקז לרחבה הקטנה של מרכז בית שמש, שם עמדה דודה ציפי עם שיער אפרו וניסתה לפשר בין הניצים: "היו צריכים להציל את פרס, להוציא אותו ממקום אחר, להרחיק את כל האנשים שחיכו לו שם עם מקלות. זה היה גועל נפש אחד גדול".
הקהל צעק בגין שוב ושוב, על דוכן הנואמים עמד הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור ואמר: "כמו שלהם (הערבים) לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות, ונדפוק אתכם". כשאני שואל מה חשבה על דבריו, היא מופתעת. כל כך הרבה רעש היה שם, אולי לא שמעה, אולי העדיפה לא לשמוע.
אפשר להבין את ציפי. כולם בעיר ידעו שהיא מערך, אבל בבית שמש איש לא הרים עליה קול. נתנו כבוד. בעיירה ההיא ראו את האחר וקיבלו עליו אחריות. בלי לקרוא פילוסופיה בספרים.
שוב ושוב תמכו בה בבחירות המקומיות. האישה עניינה את האנשים, לא המצע. כשבאה לבקש את אמונם במערך בבחירות הארציות, אמרו לה שאם היתה ברשימה לכנסת, היו מצביעים בעבורה. הם בגין והיא בצד הלא נכון של הפצע. כשאני תמה מדוע לא רצה לכנסת, דודה ציפי מבהירה: "פעם לא אהבו לקדם נשים ומזרחים. היום יש יותר שוויון. זכיתם".
המעברה הבוצית בסיבוב הר־טוב הפכה לבית שמש. העיר שסימלה את הזעם והכעס של עולי צפון אפריקה שקיבלו שיכון אבל הודרו אל שולי הישראליות. כיום העיר כבר הרחק מעבר לטוב ולרע. משוטטת אי שם בשולי העתיד ההולך ומתחרד. מסמנת את שדה המאבק בין הקיצוני, לקיצוני ביותר. ותיקי בית שמש הולכים בדרך כל בשר. כמעט בכל יום הולכת דודה ציפי לניחום אבלים.
במעברת הר־טוב צמחו שתי דודותיי: ציפי המערכניקית ותמי הליכודניקית
אותה התחלה במעברת הר־טוב יצרה מסלול חיים אחר לגמרי. דודה תמי מצטרפת לשיחה. נולדה בה' באייר תש"ח. מורה ומחנכת במושבים מסביב לבית שמש, שפגשה את גרהם הבריטי כשזה הגיע לעבוד בתעשייה האווירית. כשהתגעגע להוריו ולשלוות החיים, עברה איתו לאנגליה. שם, בין קומדיות בריטיות ב"טלי", צדה את עינה דמותו של צעיר מוכשר שעסק בהסברה ישראלית. עם אנגלית משוכללת ובדרך בוטחת העביר אותו צעיר את המסר ברבדים הכי פשוטים ועממיים, ועדיין אמר דברים חכמים, בין השורות. כך הפכה למעריצה נלהבת של ביבי נתניהו, אבל כזו ששומרת לעצמה את האפשרות לחלוק עליו מדי פעם. כשילדיה של תמי התחתנו והתפזרו על פני הגלובוס, שבה לישראל להיות קרובה לנכדים ולאחותה.
עכשיו שתי הדודות שלי יושבות מולי, כה שונות אחת מהשנייה, אך אחיות לשיחה קולחת וסקרנית. לא בהכרח מסכימות על הדרך, תמיד שותפות במטרה. בגינונים של ליידיות בריטיות וטמפרמנט מימונה מרוקאית, הן מתווכחות בחמימות מעל כוס תה מהבילה. מבכרות את היחד הלא מושלם שלהן, על פני בדידות הצדק העצמי.
"אז מה אתה חושב על מה שקורה היום במדינה?" זה פשוט, אני עונה, חסרים קולות כמו שלכן. שלא מסכימים עם הקול השני אבל רואים אותו מול העיניים.
***
בשבוע הקרוב נחגוג איש־איש על פי דתו ומידתו את נשפי הפורים, וספק אם רבים מכירים את האדם שאחראי יותר מכל לעיצוב אופי חגיגות הפורים בישראל - ברוך אגדתי.
הוא נולד כברוך קאושנסקי ברוסיה של סוף המאה ה־19, והיה רקדן, צייר וקולנוען. הרקע האירופי לא מנע ממנו ליצור ריקוד בשם "אקסטזה תימנית", שאותו רקד בתל אביב ב־1920. מעבר ליצירת סטריאוטיפים על תימנים, נודע אגדתי בעיקר בזכות ארגון נשפי פורים המוניים, שאותם ביסס על נשף המסכות של ונציה, ואת תהלוכת הפורים שממנה נולדה העדלאידע יצר במסורת קרנבל האביב של אירופה הנוצרית. למזלנו, לא אומץ המנהג הרומאי לפתוח את הקרנבל בהאבסת יהודים במזון והרצתם בעירום.
דיזנגוף, ביאליק, פיכמן, אושיסקין ועוד אישים שיהפכו לרחובות, היו נוכחים באירועים שלו. ההצלחה של הנשפים ותהלוכת העדלאידע הקימה לאגדתי מתחרים, בראשם אנשי חבר'ה טראסק, יוצאי רוסיה, ספק פועלי בניין ספק בוהמיינים בעיני עצמם, שביקשו "להביא שמחה לליבם של תושבי תל אביב".
עם חברי טראסק נמנו אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי, וגם הזמרת ברכה צפירה הסתובבה שם מדי פעם. הקבוצה נוסדה על ידי אברהם אלדמע, ונודעה בהתנהגות שהיום היו מכתירים אותה כ"צ'חצ'חית" או "ערסית". אז קראו לה רק קונדסית.
לא הייתי מלאה אתכם בהיסטוריה הזאת, אלמלא סיפור בשולי הדברים על תחרות וגדלות רוח. אנשי הטראסק השמיצו את אגדתי בכרוזים, וטענו כי הוא מפיק את נשפיו על מנת להתעשר, ולא לשם שמיים. אגדתי הנפגע תבע את החבורה על הוצאת דיבה, וביאליק בכבודו ובעצמו הוזמן למסור עדות במשפט.
השופט האנגלי פסק לטובתו של אגדתי, וחייב את המשמיצים בתשלום קנס או בשבועיים מאסר. אנשי החבר'ה טראסק העניים לא יכלו לעמוד בתשלום. אגדתי, שרחמיו נכמרו על מתנגדיו, ביקש מהשופט לבטל את העונש. השופט לא נעתר בטענה כי אוצר הממשלה הבריטית לא צריך לוותר על הכסף.
אגדתי, שהיה עני מרוד בעצמו וגר בצריף דל שארגן לו דיזנגוף, הוכיח גדלות נפש ושילם בעצמו את הקנס. אותו קנס שהוטל על אלו שהוציאו את דיבתו רעה.
חג פורים מוחל ומכיל, שמח ומבדח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו