דווקא עכשיו: הסדר ישראלי־סורי

כשנחשפתי לסקרים שנעשו בכמה ממדינות ערב, ואשר הראו כי הנשאלים ראו בישראל סוג של בעלת ברית בעימות עם איראן וסוריה, שמחתי לרגע, כמו ה"שרוליק" של דוש שיוצא מגדרו כאשר ישראל מפסידה בכדורגל רק 2:1 לבריה"מ. מדינות ערב המוכנות להילחם עד טיפת דמנו האחרונה נגד איראן אינן בעלות בריתנו, גם כאשר הן מוחאות לנו כפיים. וכשהן מוחאות לנו כפיים, כדאי לנו לבדוק את עצמנו.

גם הקונצנזוס הישראלי עורר בי תחושה לא נוחה. כשכולם כל כך מסכימים, סימן שמשהו לא בסדר. קולו הבודד של מפקד פיקוד צפון לשעבר, האלוף (מיל') עמירם לוין, אשר אמר כי היה עדיף להסתפק ביירוט המל"ט האיראני, נבלע בים ההסכמה. יכול להיות שדווקא הוא צדק, עם כל החשיבות שבפגיעה במטרות באזור דמשק. אחרי הכל, מטוסים ללא טייסים טסים באזורנו מכיוונים שונים, ובדרך כלל מסתפקים ביירוטם. ההזדמנות להשתמש במל"ט האיראני כדי ללמוד על הקנקן ועל מה שיש בו היתה חשובה, ויירוטו היה יכול לסיים את הפרשה בשלב זה. 

אבל מה שייזכר משבת העימות בצפון יהיה מטוס ה־F-16 שהופל. ככל שנרבה בדיבור על ייחודו של האירוע, ועל כך שלא הופל מטוס בשטחנו זה רבע מאה, כך יתמקד השיח בהפלה, והדוחפים אותנו למלחמה יהיו הראשונים לחלק סוכריות מרוב שמחה לאיד.

לא שאיבדנו את כוח ההרתעה. שכנינו יודעים מהו כוחנו והם מבינים היטב שמקרה נדיר כל כך רק מראה על עוצמתנו. גם אין ספק שסוללות הטילים בסוריה צמצמו את דרגות החופש שלנו, והפגיעה בהן מקלה על חיל האוויר, אבל ספק אם אירוע המל"ט הצדיק מהלך כזה סמוך לבירה הסורית.

מצבה של ישראל בפאתי המלחמה בין דאעש לכל השאר על אדמת סוריה מורכב ביותר, לא רק בגלל הנוכחות של איראן וחיזבאללה על אדמתה, אלא בעיקר בגלל הנוכחות הרוסית, שאינה בדרך החוצה, וההיעדרות האמריקנית. אנחנו מוצאים עצמנו מול קואליציה בלתי נוחה, כאשר מרחב הפעולה הצבאי שלנו מוגבל אסטרטגית, גם אם טקטית הצלחנו להקל על עצמנו באמצעות הפגיעה בסוללות.

בחודשים האחרונים ישראל מתמרנת בין האינטרסים השונים בסוריה, זוכה לגיבוי מילולי מן הצד האמריקני, לדלת פתוחה במוסקבה, מצליחה להגיע להסכמות צבאיות נקודתיות ומוגבלות אך נאלצת להיערך לתקופה ממושכת של התנהלות לצידה של חבית חומר נפץ. אם אין ברירה - אין ברירה. יש לנו ניסיון לא רע בהתנהלות כזו ונוכל לגייס ניסיון זה לצידנו גם בשנים הבאות, אבל כלל לא ברור אם זוהי האפשרות היחידה. דוקא המצב המסובך שנוצר עשוי להוביל לכיוון הפוך של הסדר מדיני, בחסות רוסית, ואולי גם אמריקנית.

היחסים הטובים בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא פוטין עשויים למלא תפקיד משמעותי הרבה יותר מן ההסכמות הטקטיות הנוכחיות. סביר מאוד להניח כי לפוטין יש עניין למלא תפקיד היסטורי בהבאת ישראל וסוריה להסדר מדיני, שאליו היינו קרובים כל כך לפני 18 שנים. קרבתו לשני הצדדים והבנתו את צרכיה הביטחוניים של ישראל, עשויים לסייע בידנו. נתניהו היה מעורב במו"מ על רמת הגולן בעבר, באמצעות רון לאודר, וכל מה שעליו לעשות הוא להוציא את התיק הרלוונטי מן הגניזה. ישראל צריכה לעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלה בהסדר כזה ולהבין כי שלום ישראלי־סורי עשוי להיות בעל השלכות משמעותיות על חיזבאללה, על היחסים בינינו לבין לבנון וכנראה גם על האיום האיראני.

מדינות המפרץ לא ימחאו כפיים, וייתכן שיהיו יפי נפש במערב שיסבירו מדוע אסור לנו להגיע לשלום עם בשאר אסד, אבל ייתכן שדווקא הרגע הזה הוא המתאים ביותר לאינטרס הלאומי של ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו