שני דברים מוזרים התרחשו בעת הקמת הממשלה הנוכחית. האחד - עקשותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להבטיח לעצמו את תיק התקשורת, והשני - סעיף ההכפפה בהסכם הקואליציוני בתחום התקשורת.
כמה מראשי הממשלה הקודמים עמדו על כך שנוסף על תפקידם החשוב יאחזו בתיק הביטחון, משום שסברו כי שר ביטחון עלול לטרפד מהלכים מדיניים שיובילו. היו ראשי ממשלה שאחזו בתיק החוץ, אבל איש לא ביקש לעצמו את תיק התקשורת (או הבריאות או החקלאות).
האמת היא שאין צורך במשרד ממשלתי שיעסוק בתקשורת, ומוטב להקים רשות תקשורת שתעסוק בנושאי רגולציה במקום לשמר את משרד הדואר של נעורינו.
בחוברות שהכינו את מאה הימים הראשונים של אחדים מראשי הממשלה, כאשר דובר בצמצום משרדי הממשלה היה משרד התקשורת ראשון בתור לפירוק, והדבר מעולם לא נעשה משום שראשי הממשלה נזקקו לו כדי להעמיד בראשו שרים זוטרים.
על כן רבה היתה התדהמה כאשר נתניהו לא הסכים לוותר על התיק הזה ועמד בכל תוקף על סעיף התקשורת, שבו נאמר, בין השאר, כי "סיעות הקואליציה וחבריהן לא יתמכו בהצעות חוק בתחום התקשורת בלא אישור שר התקשורת. סיעות הקואליציה וחבריהן יתנגדו לכל יוזמה ו/או הצעה בתחום התקשורת ששר התקשורת יתנגד לה".
לא פחות ולא יותר. לא התנחלויות, לא ביטחון, לא הסכמי שלום - אלא תקשורת. שמעתי מפי חברים בסיעות שהצטרפו לקואליציה כי הדבר נראה בעיניהם משונה ביותר, אך חסר חשיבות מיוחדת. אחד מהם אמר לי: "אנחנו יודעים שהתקשורת היא הבייבי של נתניהו, ואם זה התשלום שעלינו לשלם כדי לממש את הדברים החשובים לנו באמת - זה תשלום זול מאד".
בתום מערכת הבחירות האחרונה לכנסת חש נתניהו עוצמה רבה, משום שלמרות העובדה שמפלגת השלטון זכתה רק ברבע ממושבי הכנסת, הוא יכול היה להקים שתי קואליציות שונות (האחת עם המחנה הציוני והשנייה עם מפלגות הימין), ולשום גורם אחר לא היה סיכוי ריאלי להקים קואליציה.
תחושה זו אפשרה לו להתעקש על הכפפה אישית של כל שרי הממשלה ושל כל סיעות הקואליציה לעמדותיו בתחום התקשורת. הוא ידע מה הוא רוצה.
בשלב מסוים הצליח לכפות את דעתו בתחום עצירת רפורמות שכבר היו בקנה, ובשלב הנוכחי הוא עלול לאבד את הכיסא החשוב באמת, ראשות הממשלה, בשל המונופול חסר הגבול שהעניק לעצמו. העוצמה הפוליטית הפכה עושר השמור לבעליו לרעתו. האיש שרצה כל כך בתקשורת, חי היום בסיוט תקשורתי שלא נתקל בו מעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו