סקרי דעת הקהל שהתפרסמו בימים האחרונים, רחוקים מלנבא את תוצאות הבחירות לכנסת. כידוע, הבחירות אמורות להתקיים בנובמבר 2019, ועל כן, לשאלה 'כיצד היית מצביע אילו הבחירות היו מתקיימות היום' אין שום קשר להצבעתם של אזרחי ישראל בעוד כשנתיים.
היה והממשלה תתפרק עקב אירוע פוליטי רב משמעות (למשל הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה שיביא להתפטרותו), ברור שאין קשר בין כוונות ההצבעה במקרה קיצון זה, לתשובות בסקר היום. זו אגב הסיבה שהדמיון בין הסקרים המתפרסמים בתקשורת זמן רב לפני בחירות, שונים לחלוטין מתוצאות האמת.
דבר אחד ברור לחלוטין: תומכי הליכוד ונתניהו נשארו מבוצרים בתמיכתם בראש הממשלה ובמפלגתו, על אף העיסוק התקשורתי האובססיבי בהתנהלותו האישית ועל אף סיכומי המשטרה, שהודיעה שמצאה תשתית ראייתית להעמדתו לדין בעוון קבלת שוחד. האשמה חמורה מאוד לכל הדעות.
זאת ועוד, עולה שמפלגת האופוזיציה הראשית – העבודה – הולכת ומאבדת כוחה והופכת לפחות ופחות רלוונטית בשיח הציבורי.
סיבות רבות יש לממצאים אלו, אך אתמקד במה שנראית בעיניי העיקרית שבהן: העברת ההאשמות החמורות נגד נתניהו לזירה המפלגתית. ההפגנות בפתח תקווה שקיבלו את תדמית "שונאי נתניהו והליכוד", שהתעצמו לאחר פרסום סיכומי המשטרה, ושאל אמירותיה הצטרפו (בדרך כלל לא להפגנות עצמן) בכירים במערכת המפלגתית הישראלית, הפכו את הדיון על התנהלות קלוקלת של ראש הממשלה, לעוד "קרב בוץ" בין האופוזיציה לבין הליכוד והעומד בראשו.
טעות של בכירי האופוזיציה (בעיקר אלה ממפלגת העבודה) היתה להתמקד בדרישה ל"נבצרות" של ראש הממשלה – מין התבטאות שמעטים מבינים מהי – תוך הזנחת הסוגיות שעומדות בראש סולם העדיפויות של מדינת ישראל.
במקרה של סיכומי המשטרה, היו יכולים האופוזיציונים לבחור באחת משתי הדרכים: יש דרך טראמפ, שאיני בטוח בהתאמתה לתרבות הפוליטית הישראלית. טראמפ לא נכנס לפרטים, לא המציא נבצרות, אלא פשוט קרא להילרי קלינטון "נוכלת" בשלב הראשון ומיד לאחריו צעק – "כלאו אותה". לא התפלספות ולא שימוש במונחים שרוב הציבור אינו בקיא בהם. 'פושע דינו להיכלא' זו אמירה מובנת בקרב כל אחד. על בכירי "העבודה", במקרה של האשמות מבוססות נגד נתניהו, היה להגיד בבירור: נתניהו – לכלא. בלי אם ובלי אבל.
משלא נהגו כך דוברי הגדולה בסיעות האופוזיציה, הם יכלו ללכת לכיוון אחר, שלאורו אגב פעל נתניהו נגד אולמרט: "אנחנו לא נגד ראש הממשלה בגלל ההאשמות שיתבררו בבית המשפט – אנחנו נגדו כי ככה אי אפשר לנהל מדינה, שבפניה סכנות ואתגרים כמו מדינת ישראל".
אילו מפלגת העבודה וראשיה היו משקיעים בחשיפת עמדותיהם בנושאים שהם מושא דאגתם של אזרחי המדינה, ברור שכיוון כזה היה יכול להיות פועל יוצא של מדיניות כזו. את אזרחי ישראל מדאיג, מאז ומתמיד, ביטחונם האישי.
אירועי "יום הקרב" בצפון ערערו במשהו את ביטחוננו (בעיקר הפלת מטוס הF-16) מעל שטח ישראל. העצמת הסכנות הנובעות מהשילוב של הימצאותם של רוסים ואיראנים, זה לצד זה, ברמת הגולן, היה חייב להיות בראש סדר היום של האופוזיציה, תוך חיפוש כל דרך אפשרית לפרוץ את מחסום היעדר התעניינות של אמצעי התקשורת בעמדות בכיריה.
אילו היו משקיעים מחצית מהיצירתיות שהם משקיעים כדי להגיע למסכי הטלוויזיה בנושאי התנהלות נתניהו, ומשתמשים רק בקמצוץ מביטויי הלשון שבהם הם משתמשים כדי לתאר את התנהלות רעייתו, אין ספק שדבריהם היו מושמעים ונשמעים וקולעים לחששות הציבור.
ולא רק בסוריה עסקינן. גם הטיפול במאות אלפי הטילים (אם באמת ישנם כאלו) בידי חיזבאללה בלבנון, הפך להיות נחלת דוברי הממשלה. כך גם לגבי האיום הנשקף מעזה. יש מי שמתבטא בעניין הצורך לטפל בסכנת הטילים והמנהרות מעזה (הממשלה) ויש מי שמתמקדת במשבר ההומניטרי של תושבי עזה הפלסטינים (האופוזיציה). הממשלה והעומד בראשה עוסקים באיומים קיומיים, בשעה שקולה של האופוזיציה אינו נשמע.
מכאן עולה שהואיל ו"העבודה" לא בחרה בדוקטרינת טראמפ ולא בגישה הבן-גוריוניסטית של ביטחון לפני הכול, הציבור יאבד את אמונו בה ובמנהיגיה.
חייבים להכיר באמת העובדתית: אם השאלה היא האם לבחור בראש ממשלה שאולי לקח שוחד אבל הביטחון האישי עומד לנגד עיניו – לבין ראש ממשלה נקי כפיים שנראה כי נושא זה אינו עומד בראש סדר יומו – נראה כי האזרח הסביר יבחר באפשרות הראשונה, גם אם סירחון רב נודף מבחירתו זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו