איש אחד לקה במחלה נדירה. כל אימת שהתרחש דבר כלשהו בקרבתו, היה חיוך של שביעות רצון עצמית עולה על פניו. צרות רבות הביא עליו רפלקס החיוך עתיר הזחיחות. שכניו, אם מחמת עוונותיהם האמיתיים ואם מחמת עוונותיהם המדומים, נטרו לו בשל אותה הבעה. הלך האיש אצל הרופא ושטח בפניו את צרתו. הסתקרן הרופא והחליט להתייעץ בעמיתיו.
כשהתכנס הקונסיליום פירט הרופא בפני חבריו את מאפייני אותה תסמונת. היתה זו חבורת מלומדים רבת ידע ורבת ניסיון. לא חפצו המומחים לחרוץ דין בטרם יבדקו את החולה במו עיניהם. זימנו את בעל הצרה לכינוסם ובחנו אותו בקפידה. במשך שעה ארוכה מששו את הפציינט, שאלוהו שאלות וציוו עליו לבצע תרגילי גוף ותרגילי לשון שונים ומשונים. כל שעשו הניב שוב ושוב את ההבעה המקוממת. ואולם הרופאים, שהיו בני תרבות, נמנעו מתגובות בטן, שלטו ביצריהם ושילחו בנימוס את האומלל מעל פניהם. אז התפנו לדיון מעמיק בתופעה.
גלגל אחד הרופאים את עיניו ופסק: לפנינו מקרה מובהק של תסמונת מוכרת מימים ימימה. האיש לוקה במחלתן של בנות פלשתים, שהיו עולזות ושמחות שעה שדימו כי אויביהן נפלו. לעיתים, כשהתברר כי כישלון האויבים אינו דמיון אלא אמת לאמיתה, הועצמו חיוכי העווית עד שאיימו שיניהן של העולזות לנשור מפיהן. חכם אחד מצא דרך לצמצם את התופעה, וכך ציווה: "אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון". אלא שטבעם של בני אנוש לצקצק בלשונם חזור וצקצק. צקצוקים כאלו פוקדים גם כיום את המבקרים באולפני הרדיו והטלוויזיה, וטורדים גם אחרים. בעידן הקדום, הולידו הצקצוקים חיוכים עוויתיים רבים והביאו צרות אינספור על בנות הפלשתים ובני ביתן.
גלגל רופא אחר לשון והציע הסבר אחר. לפנינו מקרה מובהק של תסמונת מוכרת מימים ימימה. האיש לוקה בתסמונת קין אחי הבל. הלוקים בתסמונת זו, לא נחה דעתם גם לאחר שנקמו באלה שחשפו את ערוותם ברבים. בימים רחוקים, ויש אומרים גם בימינו אנו, די בהרהור על מעשה נקם כדי להדביק אותו חיוך מרגיז לפרצופי המהרהרים. אין לרפא את התסמונת אלא במתן אות קין במצחם של המטופלים. כשמתבוננים נושאי האות במראה, סר החיוך העוויתי מעל פניהם.
פסק הרופא שכינס את הקונסיליום: "אין ספק", אמר, "שבעל החיוך שבדקנו לוקה הן במחלת בנות פלשתים והן בתסמונת קין אחי הבל". התבוננו הרופאים זה בזה והבחינו לתדהמתם שחיוכים עתירי זחיחות פשטו גם בפניהם. מאז אותו מקרה נודע ברבים כי תסמונת החיוך הזחיחותי היא מחלה מידבקת שאיננה ניתנת לריפוי ואיננה נדירה כלל.
טבעם של בני אנוש לצקצק בלשונם חזור וצקצק. צקצוקים כאלו פוקדים גם כיום את המבקרים באולפני הרדיו והטלוויזיה, וטורדים גם אחרים.
פרופ' אברהם דיסקין הוא מחבר הספר "חלומות מתיבת הזיכרונות" וראש התוכנית ללימודי מינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו