זכיית דויד גרוסמן בפרס ישראל וציון שלושים שנה לאלבום "אהוד בנאי והפליטים" מחדדים את חשיבות השוליים בשרטוט תודעתנו • אז למה המתדלק הבדואי מילא אותי צער?
יש חורפים זיגזג. כשיצאתי בבוקר היה כמעט אביב, אך הדרך חזרה היתה מעורפלת, גשומה וארוכה. כל מי שגר בפריפריה יודע שמרחקים הם חלק מהעסקה. עם הזמן למדתי לאהוב את המרווחים בין סערת העיר הגדולה לרוגע הערים שבקצה הדרך וכיבדתי את הפוגת האספלט בדרך הביתה. אבל גם לנוסעים מתמידים יש הרהורי כפירת הדרך. תחנת דלק קרצה לי מרחוק כהבטחת ניאון לרגע חם ומהביל, אותתי לכוכבים הרחוקים ונכנסתי. "בעל הבית, מוכר את הרכב?" שאל אותי המתדלק מאחורי הדלפק. פעם היה נהוג לחשוב שרכב יד שנייה מרופא הוא תעודת ביטוח לאיכות הרכב, אך אין דבר המעיד על מעלותיו של רכב יותר מאשר בדואי הרוצה לקנות אותו ממך. גלשנו לשיחות שנקשרות בין שני זרים באמצע הלילה. הוא גר בלא מוכר שבין ערי הדרום, מעביר את לילותיו בתחנת הדלק עד שייסע מכאן, אולי לקנדה או לאוסטרליה. "שמה אפשר לנסוע ולנסוע ולא להגיע".
הנייד שלו מצלצל, הערבית שלו ישראלית, משובצת מילים עבריות. איש הדלק מסיים לדבר ומלווה אותי החוצה להתעניין באוטו מקרוב. עיניו בוחנות כל פרט, עד שהוא מבחין בגיטרה מאחור. "אתה עושה מוזיקה?" הוא שואל בחשדנות. "גם", אני עונה. "אסור לקנות אוטו ממוזיקאי או פוליטיקאי! אלה, משוגעים על הדרכים!" אנחנו צוחקים ושבים לחנות.
חבורת יס"מניקים מגיחה לארוחה לילית, הם לקוחות קבועים והם מרשים לעצמם. "אתה חמור אתה", אומר אחד מהם לאיש הדלק: "למה אתה משאיר את הדלת פתוחה בלילה כזה? לא שמעת מה קרה?" כך אני מגלה שבשבועות האחרונים תחנות הדלק בדרום מהוות יעד לילי לכנופיית שודדים.
"כן, אני יודע, אבל אם באים לשדוד אותי, יותר טוב שיהיה פתוח, ככה אוכל לברוח החוצה". היס"מניק מופתע: "מה, לא תתאבד להגן על הקופה?" התשובה לא מהססת. "בטח, בטח, אני אוציא אקדח כאן מהכיס, ואעשה להם בום בום בום! בשביל משכורת מתדלק! ואם אתם תגיעו, את מי תעצרו ראשון? אותי! מה קרה לך, מה אני משוגע?" היס"מניקים משועשעים, אוספים את ארוחות הדרך ושבים אל תוך הלילה.
איש הדלק מספר לי על חבר שלו שהיה בתחנה שנשדדה, כמעט מת אז, ומאז מת מפחד. "עכשיו הוא רק מורה". "מורה ביום ומתדלק בלילה?" אני מופתע מההספקים של האיש. "כן, מסכן, התחתן", הוא מצחקק.
אני מסיים את הקפה ורגע לפני שאני שב אל הדרך הוא פולט: "כולם בטוחים שהשודדים בדואים, אבל עד שיתפסו אותם, אי אפשר לדעת, נכון?"
"אי אפשר לדעת", אני מסכים ונפרד ממנו לשלום, מותיר מאחורי את איש הדלק מביט בחשש אל אפלת הלילה הגשום.
לפני שנים, כשבדואר הגיעו מכתבים אישיים ולא רק חשבונות וחבילות מסין, קראתי לראשונה את ספרו של דויד גרוסמן, "שתהיי לי הסכין", ונרעשתי. דף אחר דף, חשתי כאילו האיש התגנב אל תיבת הדואר והעתיק את מכתביי. כשפגשתי בו לאחר שנים, סיפרתי לו במבוכת מעריצים על העניין. גרוסמן רכן אלי כממתיק סוד ואמר בהבנה: "אם רק היית יודע כמה אנשים אמרו לי בדיוק את אותו הדבר".
זו מעלתם של סופרים גדולים: היכולת לכתוב את סיפורם האישי של רבבות אנשים בלי שיכירו אותם כלל. לשקף במילים את המורכבות של אותו "סליל בן תמותה" כהגדרתו של שייקספיר ולספר את סיפורו של האחר והשונה ממך בכבוד, בהבנה ובהכלה.
סיפוריו של גרוסמן, עם שלל הדמויות מן הקצה ומהמרכז, הפכו הרואיים, יחד עם ההבנה כי השוליים הם המשרטטים בדיו העלילה את גבולות התודעה שלנו כקבוצה. עם, שחייו התחילו לפני אלפי שנים בין דפי ספר הספרים, שרוחו התעצבה בין הכריכות המצהיבות של ארון הספרים היהודי. לכן משמח במיוחד שדויד גרוסמן יקבל ביום העצמאות הבא עלינו לטובה את פרס ישראל לספרות ושירה. מגיע לנו הישראלים להיות החומר שממנו עשויים סיפורי האיש. וכפי שגרוסמן עצמו היטיב לנסח באחת מהרצאותיו: "לספר סיפור לסופר, זה כמו להתחבק עם כייס".
"בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון". הייתי בתיכון כששמעתי לראשונה את השורות האלו מתוך "זמנך עבר" של אהוד בנאי והפליטים. הן חשמלו את מוחי כליל. עד אותו רגע, הייתי משוכנע שמוזיקה כזו מגיעה רק מארצות שמעבר לים. שיר אחר שיר בקעו מתוך הרמקולים צלילים מכשפים שלא יכלו להיווצר בשום מקום אחר. זה היה גל חדש וים־תיכוני, כה בודד ועדיין מחבר, קול מרוחק וזועם שהרגיש קרוב ומנחם, נחשול יצירה ישראלית שנוצרה מתהודת הזהות ולא רק מתעודת הזהות.
שום דבר באלבום הזה לא ענה למחמאה העקומה "זה נשמע כמו חוץ לארץ", להפך, זה נשמע בדיוק כמו הזמן והמקום הזה. האחים כהי העור שצועדים לצד הדרך, הטיול השנתי בתיכון, הודו, אמסטרדם, טבריה, אילת, עיר מקלט, כבשים עולות מתוך הוואדי, חמש בבוקר בעזה, עגל הזהב. כל שיר שרטט ומתח את גבולות ההווה דאז, אל עבר עתיד ההגדרה של מהו ישראלי.
שלושים השנים שחלפו הביאו את בנאי לצאת לסיבוב הופעות מקומי, החוגג את הוצאת אלבום הבכורה שלו. אני זכיתי להיות בהופעות של אהוד בנאי והפליטים בשנה שבה יצא האלבום, הן היו מלאות בתחושת דחיפות נמרצת של מי שאמת פנימית בוערת מתוכו. כל כך הרבה השתנה בשלושים השנים שחלפו: יוסי אלפנט וז'אן־ז'אק גולדברג נפטרו, ואילו בנאי, שנראה אז על הבמה כמי שנקלע למסיבה הלא נכונה, זורח באור הזרקורים כאחד המאורות הגדולים של הזמר הישראלי.
אם אז, בכניסה לבית ליסין, התלבטתי אם להוריד את הכיפה מהראש או להסתכן בלהיות החריג, השבוע האולם היה מלא בכל כיסויי הראש האפשריים. יש לבנאי שירים רבים שמדברים עם הקהל הזה, אך תהיתי האם תיתכן התרפקות על שירים שמשקפים זרות, ניכור ומלנכוליה? האם אפשר להתגעגע לערבוב הטיח של אחמד? איך אפשר ליצור נוסטלגיה מהחומרים הדוקרים והכואבים של הישראליות?
התשובה התגלתה לי כשבנאי והלהקה החלו לנגן את "עגל הזהב". בבת אחת הועף אולם "הפורום" מאזור התעשייה של באר שבע אל לב המדבר אל מרגלות הר סיני, אנשים החלו יוצאים במחול טירוף, הסולמות הים־תיכוניים התחשמלו בין אצבעותיו של בנאי והאולם קרן באור מוזהב.
בניגוד לרצונות גופי, מחשבותיי עצרו אותי מלהיסחף פנימה. התבוננתי על המחזה ותהיתי איך אפשר לחגוג כעדר נמהר עד קצה החושים שיר כה ביקורתי על תופעת עגל הזהב? התופים הלמו באקסטזה, הצ'לו של מאיה בלזיצמן ניסח מחדש מהו זעם אלוהי. ברגע הבנתי: כשאתה בטוח בעצמך בכדי לרקוד את חטאי אבותיך, כשאתה מספיק שלם כדי לשמוח בעברך המסוכסך וכל עוד מלאכי ציפורים כאהוד בנאי מנווטים את דרכינו אל עבר האור, אנחנו על השביל הנכון.
מדרחוב, ראשל"צ
א: אין, אבוד לך, אף אחד לא ימכור לך אופניים חשמליים.
ב: איזה מוריד אתה! למה אתה זורע לי מלח על הפצעים?
א: זורע מלח? למה מה יגדל שם, מלחייה? יא שבור - זורה מלח, לא זורע.
ב: מה קשור שבור עכשיו? זורע מלח, ברור, למה מה זה זורה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
