לאורך ההיסטוריה של המדינה היו כמה סיבובי קרבות לא נעימים מול כוחות סובייטיים, שגיבו את צבאות ערב והתערבו ישירות כשאלו נכשלו יתר על המידה. בקיץ 1970 הובילה המעורבות הסובייטית במצרים לקרב אוויר שבו הופלו חמישה מטוסים סובייטיים, בעוד נשק נ"מ ומפעילים שלהם פגעו במטוסינו לא אחת.
זה לא המצב בסוריה היום. המעורבות הרוסית שם אינה נגדנו, אלא נועדה להציל את ההשקעה רבת השנים במשטר אסד, המספק לרוסיה את בסיסה הבודד במזרח התיכון. ארה"ב, אגב, אינה זקוקה לכך כי ישראל היא אחיזה מערבית טבעית ומבוססת, שאינה דורשת חיילים אמריקנים להחזקתה. בקומבינציה הסורית מספקת רוסיה מטרייה אווירית, האיראנים את בשר התותחים היבשתי ואסד את הלגיטימציה. זהו עיקר השותפות, והרוסים אינם שותפים לשאיפה האיראנית לרצף יבשתי עד חופי לבנון, ולכן גם אינם אויבינו, אולי להפך.
נשיא רוסיה פוטין ידוע בסימפתיה שלו ליהודים, אך כאן מדובר באינטרסים. במסגרת מלחמת הדתות והעדות הנואשת המתנהלת בסוריה ובעיראק יש לישראל הכוח לגרום לאחד הצדדים לנצח, והמשמעות במזרח התיכון החדש־ישן היא שהמנצחים שוחטים את המנוצחים. לכן עד כה הקפידו כולם להיזהר מאיתנו, אך ההתערבות הרוסית היטתה את יחסי הכוחות לטובת הציר השיעי, מה שהעלה את ההעזה האיראנית והסורית נגד ישראל. אגב, ללא ההתערבות הזו היו הסונים מנצחים, ואז דאעש היה פרוש מולנו בסוריה ובלבנון, וקיומה של ירדן היה מוטל בספק. האינטרסים של רוסיה מתמרנים בין התיאום החשוב עם ישראל, שאינה מוכנה להתבססות איראנית, לבין החשש שלה משקיעה בבוץ הסורי או מאובדן אחיזתה שם.
אצלנו נשמעו בעבר קריאות ממעריצי אובאמה להתערב במלחמה בסוריה, ואף לקלוט משם פליטים. לו הם היו בשלטון, היה צה"ל עלול להיות היום במלחמה לא לנו, עמוק בבוץ הסורי, עם הצפה של עוד רבבות פליטים סורים ברחובותינו. אין גבול למספר המהמורות שאליהן היה אפשר ליפול בג'ונגל הסורי, אך הממשלה לא רק שלא נענתה להצעות האסוניות הללו, אלא סירבה להיסחף לגינוי ולסנקציות של המערב נגד רוסיה כשזו כבשה את קרים. כך הגענו להישג מדיני יוצא דופן: למרות המורכבות הסורית, וגם בגללה, ישראל היא המדינה היחידה באזור השומרת על יחסים הדוקים הן עם ארה"ב והן עם רוסיה, למרות המתיחות ההדדית ביניהן.
ברור שישראל חייבת לתמרן בסוריה בזהירות בין מניעת התבססות איראנית לבין הנוכחות הרוסית. מצד אחד יש תיאום חסר תקדים של צה"ל עם הצבא הרוסי, ומצד שני מכה ישראל את בעלות בריתה של רוסיה כשאלו חוצות קו שהוא בלתי נסבל עבורה. המציאות הזו מצריכה מדיניות, שיקול דעת ויחסים הדוקים בין נתניהו לפוטין, והתוצאה היא הסכמות על קווים אדומים בסוריה המונעים התנגשויות מסוכנות נוסח מלחמות העבר.
מערכת היחסים המדינית הזו עמדה במבחן עליון בתקרית בשבת. הרוסים לא היו שותפים להתגרות האיראנית־סורית, וכן לא לתגובה הישראלית חסרת התקדים נגד כוחות איראניים ויחידות הנ"מ הסוריות. יש לי ביקורת על מדיניות נתניהו ביו"ש, אבל מערכת הקשרים המדיניים שהוא בנה מול המעצמות בשדה המוקשים הסורי היא מלאכת מחשבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו