יום האם, לא יום המשפחה

ל' בשבט הוא "יום האם" ששמו שונה , לצערי, מסיבות של תקינות פוליטית ליום המשפחה". לא שאני נגד "יום המשפחה" חלילה אבל אימא יש רק אחת ושלי (כמו כל אימא אחרת) הייתה מיוחדת במינה.

אם יש יום שבו ראוי שאם כלשהי תסתלק מן העולם בשיבה טובה (אגב, איני חושב שיש בכלל יום ראוי לבני אדם לסיים את חייהם) זהו ל' בשבט –"יום האם". אימא שלי  נפטרה ביום זה.

אימא שלי, טוני דורי, הייתה "אשת ברזל". מגרמניה ברחה כנערה צעירה לארץ עם הניצנים הראשונים של עליית הנאצים לשלטון. כאן נישאה לאבי ונולדו לה שני ילדיה.

בהיותה בת 47 בלבד נפטר אבי בפתאומיות והשאיר אחריו אלמנה חסרת כול. גרנו בדירת חדר קטנה בשכירות כאשר "הירושה" כללה רק חובות שאותן נאלצה לשלם והיעדר כל קצבת שאירים מהביטוח הלאומי. פעם, לא אכפו על עצמאים תשלומים לביטוח לאומי (אבי היה כזה) ורק התנו את מתן הקצבה בעמידה בתשלומים. לא שילמת- לא קיבלת.

קרובי משפחה שהיו חרדים לגורלנו , אני הייתי בן 9 ואחי בן  17 , הציעו לאלמנה הצעירה להוציא את הבן הבכור (אחי) מבית הספר התיכון ולשלחו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אמי , "אשת ברזל" כבר אמרתי, סירבה בתוקף ובקולניות. הבן שלי יסיים את לימודיו גם אם איאלץ לצום עד סוף התיכון אמרה. כדי לנסות ולהתקיים נכנסה לנעלי אבי שהיה סוכן לצרכי חייטות ובעיקר עסק בביצוע תהליך אשפרה לבדים (מונע כיווץ). אמי, זו הקטנה , הרזה והשברירית לכאורה, סחבה גלילי בד ענקיים במשקלים בל יאמנו וביצעה את תהליך האשפרה בבית על תנור נפט רגיל שעליו כלי מיוחד שהוציא אדים.

לא פעם בשנים אלו בעת ארוחת הצהרים השתוממתי מדוע אמי לוקחת לעצמה פרוסת לחם ולא מרק, מנה עיקרית ולפתן כפי שהגישה לי כמיטב המסורת של בית יקי. שנים לאחר מכן הבנתי כי פשוט לא היה לה משהו אחר לאכול.

לא חלפו להם שנים רבות ואימא ספגה מכה נוספת. אחי, בן 32, נפטר בפתאומיות . בית החולים אמנם הכיר באחריותו למות החולה אבל העובדה נשארה בעינה. הוא השאיר אחריו אלמנה צעירה בחודש השמיני להריונה עם ילד בן שנה. עדיו חרוטה בזיכרוני התמונה בהגיעי לבית החולים ובראותי את אמי יושבת בוכייה על הספסל בחדר המתנה כלשהו. מיד גם עלו בזיכרוני מילותיה ביום בו נפטר אבי. קרוב משפחתי לקחני באמצע משחק גולות בחצר והכניסני למכוניתו שם ישבה אמי ובכתה : אין לנו אבא יותר. 

האסונות הרבים לא שברו אותה. היא המשיכה לחיות, להיות סבתא נהדרת עד שלקתה בשרשרת אירועים מוחיים שאט אט הביאו לדעיכתה. כוחותיה היו באמת משהו פנומנלי. באחד הימים אחת המטפלות הזרות – פולניה- פשוט נטשה אותה לבד בבית וברחה. אמי, המשותקת, הפילה עצמה מהמיטה , זחלה לדלת הכניסה והצליחה לפתוח אותה כך ששכנים הבחינו בה והזעיקו אותי. 

 זו תמצית חייה של אימא שלי, זו שנפטרה ב"יום האם". 

ובקשה אחת לי למקבלי ההחלטות : החזירו ל- ל' בשבט את שמו המקורי. רוצים "יום המשפחה" בבקשה , קבעו מועד אחר. כמובן, כאב לארבעה ילדים וסב לנכדים, איני מתנגד לאמץ את המנהג האמריקאי של "יום האב". אבל אל תפגעו ב"יום האם" כי אימא יש רק אחת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו