לפי העיתון "ניו יורק טיימס", מזכיר המדינה בממשל אובאמה, ג'ון קרי, הציע ב־2016 שמצרים וירדן "תערובנה" לביטחון ישראל. מחמת חשיבות יחסי השכנות הטובים עם המדינות הנ"ל, לא נעמוד על האבסורד שברעיון הזה, אבל די אם נזכור שבה בעת שכל המזרח התיכון נשטף בגלי טרור ואלימות - מדאעש ועד תוקפנות איראן - הממונה על מדיניות החוץ האמריקנית התעלם בצורה בוטה מהמצב האמיתי באזור - בין שמחוסר ידיעה, ומה שחמור יותר, משיקולים שבהם הדאגה האמיתית לביטחון ישראל תפסה מקום מצומצם ביותר.
לאובאמה היתה תשובה סטנדרטית לאלה שקבלו על מדיניותו הבלתי אוהדת כלפי ישראל: "שיתוף הפעולה הביטחוני בין אמריקה לישראל מעולם לא היה כל כך טוב". מבחינות רבות זה אמנם היה נכון, אבל ביטחון איננו נמדד רק במטוסים, בנשק, בתמרונים משותפים ובסיוע כספי, שלגביהם ממשל אובאמה אכן סייע ביד רחבה, אלא - נוסף על כושרה הצבאי העצמאי של ישראל - גם בשליטה במרכיבים גיאופוליטיים, גיאוגרפיים ואפילו דמוגרפיים, אשר מהם הממשל הקודם התעלם (גם בהקשר זה יש להזכיר את התפקיד האסטרטגי החשוב שממלאות הצוללות שישראל רכשה מגרמניה).
בשיח האסטרטגי והמלחמתי בעולם מרבים באחרונה לדבר על "המלחמה ההיברידית", כלומר תוקפנות באמצעות כוחות חיצוניים ושליחים שהפעלתם איננה גורמת בהכרח להסלמה או לפעולות תגמול מסיביות מצד הנתקף. וזו אכן השיטה הננקטת בידי איראן במזרח התיכון כולו, כולל כלפי ישראל. ישראל ערה למגמות האיראניות והחליטה שלא לשחק על פי כללי המשחק האלה, ומה שקרה בשבת בגבול הצפון הוא עדות מעשית לנחישות זו.
אך לא רק בצפון צריכה ישראל להיערך לאיום המלחמה ההיברידית, כלומר הכפולה, הזאת, שכן מפאת ממדיה המצומצמים והצרים היא חייבת באותו זמן להיות מוכנה הן לתוקפנות קונבנציונלית בגיבוי טילים והן למה שמוגדר כ"גיאופוליטיקת הגרילה" (ואצלנו פח"ע - פעילות חבלנית עוינת). משתי הבחינות האלה יש אכן לירדן תפקיד חשוב בהקשר הביטחוני הישראלי (מבלי להזכיר את החשיבות הביטחונית החשובה עוד יותר שיש לישראל בעבור ירדן). במובן הראשון, שטחה של ירדן מהווה חלק מהעומק האסטרטגי החיוני של ישראל ובמובן השני, ירדן מונעת זליגת גורמים טרוריסטיים אל מעבר לנהר הירדן מערבה ומדפנת בכך את תפקידו של צה"ל בבקעת הירדן (יש, כמובן, להזכיר גם את תפקידה החיובי של מצרים בגבול הדרום).
גם ל"גושי היישובים הגדולים" ביהודה ובשומרון, בדגש על בקעת הירדן, ולהתיישבות בגולן יש תפקיד מרכזי באסטרטגיה הביטחונית של ישראל. כפי שהגדיר זאת בזמנו משה דיין - צה"ל ביהודה ושומרון (ובגולן) חייב להתבסס גם על נוכחות אזרחית לבל ייחשב לצבא כיבוש זמני באופיו.
דווקא מהבחינות האלה יש סימני שאלה לגבי הצעות החקיקה שנדונות בימים אלה בעניין החלת הריבונות על "מרחבי ההתיישבות" ביהודה ושומרון ללא פירוט אם מדובר בכל יו"ש או רק בשטחי C, ומבלי להבחין באופן ברור בין גושי היישובים הגדולים שאכן ממלאים תפקיד חשוב בביטחון לבין היישובים המבודדים, או לפחות חלק מהם. אלו, לא רק שאינם ממלאים תפקיד כזה אלא בעצם מהווים בעיה מבחינה זאת. כל זאת, נוסף על הקשיים המיותרים שהרעיון יעלה במישור הבינלאומי, כולל ביחסים החשובים עם ממשל טראמפ.
ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה לאחרונה (בנאומו בדאבוס) כמה נקודות ציון באשר לעתיד השטחים ותושביהם: "סמכויות מלאות לפלשתינים לנהל את ענייניהם, למעט בתחום הביטחון - לפלשתינים צריכות להיות כל הסמכויות למשול בעצמם, אבל לא לאיים על ישראל, וישראל תשמור על הביטחון באופן כולל ובכלל זה בבקעת הירדן", וכן "אני לא רוצה לספח את הפלשתינים כאזרחים ולא רוצה שיהיו נתינים שלנו". אפשר לתת לדברים פירושים שונים, אך לא נראה שמי מהם תואם בדיוק את הצעות החקיקה הנ"ל.
