שיגור המל"ט האיראני בשבת היה משום יריית פתיחה יזומה ומכוונת בידי איראן בעימות ישראלי־איראני ישיר. עד כה נהגה איראן להשתמש בשליחיה באזור, בין שזה חיזבאללה ובין שארגוני טרור פלשתיניים, כדי לפגוע בישראל. עתה החליטו האיראנים לפעול בעצמם, אולי כדי לבחון את ישראל ולבדוק מה באמת הקווים האדומים שלה מול הנוכחות האיראנית בגבולה הצפוני.
התקרית החמורה בגבול הצפון באה על רקע הצהרות לוחמניות שנשמעו בביירות מפי מנהיגיה של לבנון במהלך השבוע שעבר, ולפיהן הם נערכים למלחמה ויגנו בחירוף נפש על קו הגבול הלבנוני ובעיקר על שדות הגז בחופי המדינה. אלא שמנהיגי לבנון אינם נערכים למלחמה בישראל אלא למאבק זה בזה; בעוד כחודשיים תתקיימנה בחירות לפרלמנט בלבנון.
מאחורי ההצהרות הלבנוניות נגד ישראל לא עומד אפוא דבר, וודאי שלא רצון בעימות חזיתי עימה, שממנו תצא לבנון בשן ועין. בכל מקרה, הסוגיות שבמחלוקת עם ישראל ובעיקר שאלת סימון הגבול הימי וניצול שדות הגז לחופי הים התיכון, עתידות להיפתר ממילא על ידי עוזר שר החוץ האמריקני האמור לבקר בימים הקרובים בביירות. אחרי הכל, חברות אמריקניות הן שעתידות להפיק את הגז לאורך חופי לבנון, והדבר האחרון שהאמריקנים רוצים הוא מהומת אלוהים שתפריע לגז ולדולרים לזרום.
שאלת הנוכחות האיראנית בסוריה ובלבנון היא סוגיה אחרת לגמרי, כמו גם ניסיונה של איראן להקים מפעלים לייצור טילים מדויקים על אדמת לבנון. ישראל כבר הודיעה שמבחינתה מדובר בקו אדום, וכי לא תניח לאיראן ולחיזבאללה לחצות אותו. דומה שכמו תמיד, המפתח בידי ישראל, שהרי רק אם ישתכנעו איראן וחיזבאללה שישראל רצינית באיומיה ונחושה לשמר את הקו האדום שסימנה, יש סיכוי טוב כי ייזהרו מלחצות אותו.
את התקרית בסוף השבוע אפשר אפוא לראות כחלק ממשחק המוחות הישראלי־איראני, המבקש לבדוק מי ימצמץ ראשון ועד כמה רחוק יהיה מוכן כל צד ללכת. מכאן שאין הכרח שההסלמה של סוף השבוע תביא בהכרח בעקבותיה למלחמת לבנון שלישית או מלחמת הצפון הראשונה, שתכלול גם את סוריה.
אמת, גם בעבר, למשל בקיץ 2006, פרצה מלחמה למרות שהממשלה בישראל לא רצתה בה, ואגב גם לא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה. מכאן עולה חשיבותה של הנהגה צבאית ומדינית מנוסה, שקולה ואחראית. הנהגה כזו יכולה לנוע בשיקול דעת על קו התפר העדין שבין מערכה נחושה ובעיקרה חשאית, לבין מלחמה כוללת וגלויה. דו"ח ועדת וינוגרד לימד כי בקיץ 2006 לא היתה לישראל הנהגה שכזו. לעומת זאת, אירועי שבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה מלמדים על הצלחתה של ההנהגה הצבאית והמדינית בישראל לקדם את האינטרסים הביטחוניים של ישראל בלא להיגרר לעימות.
רוחות מלחמה נשבו בשבוע שעבר גם מדרום, בעקבות הדיווחים על קריסה כלכלית קרובה של עזה, העלולה להביא לפיצוץ ולסבב אלימות מחודש. אלא שלחמאס אין עניין בעימות צבאי, שהרי הוא מצוי - דווקא בשל המצוקה הכלכלית ברצועה - בנקודת שפל שכמותה לא ידע מאז תפס בה את השלטון לפני יותר מעשור.
ובכל זאת, השאלה היא כיצד להתמודד עם המשבר ההומניטרי, שיש לו היבט אנושי אבל גם תקשורתי ותדמיתי. התשובה ברורה. עוד משאית של מלט או סחורות לא תעלה או תוריד דבר. שורש הבעיה הוא עצם שלטון חמאס ברצועה, המעניק עדיפות לבניית מנהרות ולהצטיידות בטילים. כפי שאיש לא העלה על דעתו בשעתו להקל על מצוקת התושבים בשטחי הח'ליפות של דאעש על ידי מתן סיוע כלכלי לארגון, כך אין סיבה לסייע לחמאס לקיים את שלטונו. נפילת חמאס היא שתביא כנראה את הישועה לעזה.
פרופ' אייל זיסר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אונ' ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו