"עד שנת 2020 תהפוך רצועת עזה לאזור שאינו מתאים לבני אדם", אמר ל"הארץ" עדנאן ע'ושה, מומחה בכיר למים ותברואה בבנק העולמי בשלהי 2016. התחזית העגומה מקבלת חיזוק ממסמך שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי, תחת הכותרת "משבר המים והחשמל בעזה: תמונת מצב 2017": "מחסור במים נקיים לשימוש ביתי ותנאי תברואה ירודים, מציבים איום חמור על בריאותם של כשני מיליון בני אדם המתגוררים ברצועה. כמויות גדולות של שפכים לא מטופלים כבר חצו את גבולות עזה - תופעה שיש לה השלכות נוספות על חלק מהקהילות השכנות במצרים ובישראל; ישראל אף נאלצה בשלב מסוים לסגור שניים מחופי הים שלה".
כאשר באשקלון הסמוכה לעזה, זורמים מהברזים מי שתייה ללא הגבלה, קל מאוד להאשים את ישראל בחלוקה בלתי צודקת של המשאב היקר. הקולות הללו עולים מעת לעת מבין הצדקנים שבתוכנו, כמו גם מבין הצדקניות שבמדינות הגוש האירופי. אלו ממשיכים בגישה מתנשאת, המסירה כל אחריות מהמנהיגות המקומית, שהאשמה למצב המחפיר מונחת על כתפיה.
האמת היא שקריסת אקוויפר המים של עזה, מייצגת להפליא את קריסת הסכמי אוסלו. לא בהיבט הביטחוני או המדיני, אלא בהעדר נטילת כל אחריות שהיא על בניית התשתיות החיוניות לקיום חיים במובנם הפשוט - מניעת מחלות ומניעת מוות. לו רק היו חופרים תעלות כדי לבנות את עזה, ולא כדי להרוס את ישראל.
לא מן הנמנע שבסתר נפשם, ככל שהדבר נוגע למשק המים, תושבי עזה מתגעגעים לישראל. באותם ימים חלקו תושבי עזה הערבים עם שכניהם היהודים את המים הטובים, שהוזרמו מתוך כ־1,400 בארות. הקידוחים באקוויפר היו מפוקחים, והשאיבה נעשתה בזהירות רבה.
אלא שאז באה עקירת ישראל מעזה, והמים היו להפקר. מספר הקידוחים גדל פי ארבעה ויותר, ועומד כיום על כ־6,000(!), מרביתם נחפרו מתוך מצוקת התושבים שלא מקבלים משלטונות חמאס מענה לצריכה. העדר השקעה בתשתיות לביוב גרמה לזיהום המים; הדלף, אובדן המים מהצינורות, מגיע להיקף של 38%, (דו"ח הבנק העולמי, נכון לתחילת 2017); הס מלהזכיר פעולות להשבת מים לחקלאות. נעשה מעט מאוד לטובת הגדלת המשאב באמצעות התפלה.
תושבי ישראל יכולים להתמרמר על מחירי המים, אך איש לא מעלה בדמיונו אפשרות של ברז יבש. מוסדות המדינה, שלא השכילו להיערך למחסור החמור במים בשנים 2008־9, הפיקו לקחים. הם נקטו צעדים חינוכיים וכלכליים שהשפיעו על הקטנת הצריכה הביתית באופן משמעותי; פיתחו מערכת טיהור שפכים והשבת מים לחקלאות בהיקף המתקרב ל־90%, הופך את ישראל לאלופת־עולם בתחום, (שאחרינו ספרד עם פחות מ־30%). בנוסף, ישראל בנתה מתקני התפלה המספקים מים בהיקף השווה לכ־70% מהצריכה הביתית.
השאלה, האם ישראל - שבעצמה מתמודדת עם חמש שנים שחונות - צריכה להתעלות מעל לתעלות הטרור ולנהוג בנדיבות כלפי עזה, מזכירה את משל הנמלה והחרגול של איזופוס. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. רוחב ליבה של הנמלה אין בכוחו להועיל לחרגול. נוזל החיים שישראל יכולה להוביל עד הגבול, פוגש בתוהו ובוהו וחושך על מי תהום.
עזה לא ערוכה לקבל את מיליוני המטרים המעוקבים החסרים לה. מדובר ב־100% כישלון, הנחלק בין שלטון החמאס, המעדיף טילים על פני ממברנות (המשמשות להתפלה), לבין ארגון אונר"א, שאחרי 69 שנים לא השכיל לספק לדור השלישי של הפליטות סביבת חיים בריאה, בהתאם לנדרש ממנו בהחלטה 302 של העצרת הכללית של האו"ם. לרוע מזלם של תושביה, כל עוד המנהיגות תעדיף לעסוק בהרס ישראל על פני קוממיות עזה, המצב לא ישתנה.
סמדר בת אדם שימשה כראש מטה שר האנרגיה והמים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו