בשבוע שעבר נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין במוסקבה. בפגישתם, הניחו שני המנהיגים יסוד נוסף בבניין הקשרים המתהדקים בין שתי המדינות. הדיאלוג ואף הכימיה בין שני המנהיגים סייעו לישראל לקדם את האינטרסים הביטחוניים שלה מול החזית הצפונית, למרות "הברית המשולשת" - המעורבות הצבאית הרוסית בסוריה הנעשית בסיוע של איראן ושל ארגון חיזבאללה.
הפגישה של נתניהו ופוטין התקיימה שעה שבסוצי - מעון הנופש האהוב על פוטין - כינסו הרוסים את הקונגרס הכל סורי, כמסמר נוסף בארון המתים של המהפכה הסורית. למותר לציין שמחנה המורדים בסוריה החרים את האירוע, אבל לרוסים הדבר לא שינה הרבה. בסיומם של הדיונים בסוצי סוכם על הקמת ועדה לניסוח חוקה סורית חדשה, כאילו היעדרה של חוקה הוא שהיווה את מקור בעיותיה של סוריה. אבל אל דאגה, בשאר אל־אסד יוכל לבחור את עצמו לנשיא גם על פי החוקה החדשה של סוריה.
אלא שכמו בעבר, דיבורים לחוד ומציאות בשטח לחוד. בסוריה עצמה נפתחה חזית לחימה חדשה, הפעם בין הטורקים לכורדים. הצבא התורכי פתח במבצע "ענף זית", שאיננו מיועד להביא, כמו בסיפור נח והיונה, את הבשורה שהמבול מאחורינו, אלא לחסל את התקוות הכורדיות לאוטונומיה בחלקה הצפוני של סוריה.
ארדוגאן מתגלה שוב כחזק על חלשים, ובכל מקרה שאיפות הכורדים מעניינות אותו כשלג דאשתקד. את האהדה הוא שומר לפלשתינים ובשעה שהכורדים הם בעיניו טרוריסטים, הרי שאת החמאס הוא מחבק בחום.
בשלוש השנים האחרונות לחמו הכורדים בסוריה את מלחמתה של ארצות הברית בארגון דאעש. הם שכבשו מידיו את בירתו, א־רקה, ומוטטו - יחד עם אחיהם בעיראק - את הח'ליפות שהקים באזור. הסיוע האווירי שקיבלו, כמו גם הנשק שהעניקו להם האמריקנים, היו מפתח חשוב בדרך לניצחון. אבל על הקרקע היו אלו כאמור לוחמים כורדים שהכריעו את הג'יהאדיסטים של דאעש.
עכשיו, כשהגיע השעה לארוחת הניצחון, מגלים הכורדים שהוזמנו למסיבה לא כאחד החוגגים אלא לשמש כאחת המנות בתפריט. הכורדים היו טובים דיים כדי שוושינגטון תטיל אותם לקרב נגד דאעש, אבל מרגע שהסתיימה המלחמה בניצחון, הם הפכו לחסרי תועלת ואף לנטל, ומכאן הנכונות להיפטר מהם או פשוט להתעלם מהם ולהותיר אותם לגורלם.
אין ספק שהכורדים מתגלים כחוליה החלשה במשחק המזרח תיכוני ובעיקר כמי שאיש אינו נכון לסייע להם. בעצם, מאחורי הכורדים ניצבת ארצות הברית אלא שזו מתגלה כנמר של נייר או אף ככזו שחישובים קרים של רווח והפסד הם המניעים אותה, ולכן אינה מהססת להיפטר מנכס עודף ברגע שערכו יורד. כך ברק אובמה עם חוסני מובארכ בינואר 2011 וכך עתה טראמפ עם הכורדים.
דומה שאסד הוא המרוויח הגדול מן התסבוכת בצפונה של סוריה. העימות הטורקי־כורדי מאפשר לו לכרסם בהתמדה באותם אזורים מוגנים שעל כינונם הכריזו הרוסים והאמריקנים בקול תרועה רק לפני כמה חודשים. אזורים אלו היו אמורים ליהנות מהגנה מפני צבאו של אסד, אבל הסכמים הם דבר אחד והמציאות בסוריה דבר אחר לגמרי. ובכל מקרה, עבור מוסקבה וגם אסד, הסכמים יש לכבד כל עוד הם משרתים את האינטרסים שלך; הסכמים מרדימים את היריב, ומאפשרים לך להיערך ולהנחית את המכה המכרעת בדרך לניצחון.
הכורדים עתידים לגלות כי רק החזקים שורדים באזורנו ורק למי שחזק ויכול להגן על עצמו מובטח סיוע מבחוץ. אם יעלה בידם להחזיק מעמד, ולהדוף את הכוחות הטורקיים, אולי יעלה ערכם בעיני האמריקנים או אף הרוסים, ואולי, מה שכנראה לא יקרה, אפילו אירופה תתעורר.
פרופ' אייל זיסר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת ת"א
