נדיבות של מנצחים

בגרתי לתוך מחאה. כיתה ח' כיכר המשביר נגד אוסלו. כיתה ט' כיכר מלכי ישראל נגד הירידה מרמת הגולן. כיתה י' כיכר ציון נגד אוסלו ב'. אני כמעט זוכרת מה לבשתי לכל הפגנה. לקחו אותנו מהאולפנה להפגין על איזו גבעה. היה בוץ והרב יואל אמר שהוא גאה בנו. 

סוף שנה א' באוניברסיטה, תנו לצה"ל לנצח. היריון ראשון, התנתקות. היריון שני, עמונה. על הפגוש שירת הסטיקר. אחים לא מפקירים. חברון מאז ולתמיד. את סרט הבד שהיה קשור לאנטנה, סרט שהיה כתום ולאט דהה מהשמש, לא היו לי פנים להוריד עד שהפך לבן. כנערה הלכתי להפגנות גם כי היו שם בנים וגם כי נשמתי ושאפתי אידיאולוגיות. והאמנתי בדמוקרטיה. 

לשלוח ילדים להפגנות זה דבר נהדר: חינוך לאופטימיות, ליכולת לשנות. קיווינו שרבין מקשיב לצעקה. האמנו שהמונים ברחובות יוכלו לעצור את רכבת העקירה הדוהרת. הלוואי שהיו היום קצת הפגנות שאפשר ללכת אליהן עם ילדים. כל ההפגנות הן של השמאל. אין לי מה לעשות שם, אבל אני מסתכלת עליהם ורואה אותנו. 

מי שהמציא את הנוסחה "לדברי המשטרה נכחו X מפגינים, לטענת המארגנים נכחו X כפול שתיים" היו אנחנו. ישבתי בקרוואן הנגרר מאחורי הבמה בהפגנת "תנו לעם להחליט" מול הכנסת וקיבלתי מספרים הולכים ועולים מצ'יקו ויענקל'ה, מפיקי ההפגנות המיתולוגיים, אלו שהביאו את "ההמונים נוהרים באוטובוסים" לדרגת מומחיות. את המספרים שלחתי לקבוצת הביפר של הכתבים שסיקרו את מועצת יש"ע. 

המשטרה העלתה את הערכת הנוכחים שלה בהתאם למה שאמרנו, ואנחנו הקפצנו את המספרים בהתאם למה שהמשטרה אמרה. הממוצע היה מספר אמת. השתגענו מזה שהעיתונות הנמיכה את הווליום. והנה זה קורה לשמאל. הם בתקופת מחאה עכשיו, מ־2011 עד היום, תיכוניסטים וסטודנטים שסומכים על הדמוקרטיה בחוצות העיר והרשת. והם נשמעים בדיוק כמונו. ההתמרמרות מול התקשורת העוינת. התלונות על סתימת פיות. המעצרים בדרך להפגנה. אזכורים תכופים של המילה בגידה. דיבורים נוסח "פושעי אוסלו לדין", רק בלי אוסלו. אפילו "האוטובוסים עוד בדרך". הוויכוח הסמנטי, פליטים/מבקשי מקלט/מהגרי עבודה/מסתננים, יושב במדויק ובאותו רצף על שאלת שם הפעולה בזמננו, גירוש/עקירה/תוכנית ההתנתקות/פינוי. 

הקריאות נגד המשטרה אחרי מעצר אלדד יניב ומני נפתלי ("המשטרה ניסתה לדכא את ההפגנה כדי להעלים את המחאה") הן טקסט שלנו. בעניין גירוש האפריקנים המוזיקה היא שלנו. לנו פחות הקשיבו והיו פחות במות, אבל הדמיון הוא בלחן. גם את הגימיקים הם לקחו: לא יודעת אם בוצע אבל דובר על שרשרת אנושית למניעת בניית אסדת הגז לוויתן.

ראיתי שהם מחפשים תל־אביבים שיתרמו מרפסת לתליית פלריגים. מחפשים מרפסות בשדרות המרכזיות! ופלריגים! לא שמעתי את המילה הזאת מאז שמתחנו "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף" בצומת שילת. עמודי הדעות ב"הארץ" הם שיקוף מראה של איגרות מועצת יש"ע.

מכל האנשים היפים בכיכר זכרו דווקא את הגיליוטינה מהקרטון. יודעת את הכאב הזה. מהפגנת רבע המיליון בעד משאל עם על ההתנתקות, הוזכר רק השלט שהשווה את שרון לפרעה. אחרי עצרת המחאה באגם בגוש קטיף, התמונה בעיתון היתה אח של יגאל עמיר, שהשתתף בה. 

העיתונאית חנה קים פרסמה צילום מהאוויר של אחת ההפגנות האחרונות נגד השחיתות בצירוף טקסט שקראתי פעמיים, כי לא הייתי בטוחה שזה לא אני ניסחתי: "כך נראים 'קומץ' מפגינים מהרחפן שלנו (כן, אנחנו משלמים על רחפן ומעבירים לתקשורת המיינסטרים שאין לה תקציב לכך, אלא רק לתוכניות ריאליטי). אה, ונמצא שלט של גיליוטינה שהניף מפגין בודד, מה שהוביל לפוסט חדש של נתניהו, צפוי דיווח קשה מחר ב'ישראל היום' ובשאר האתרים והעיתונים. הגיע הזמן לתקשורת של אזרחי מדינת ישראל". עמרוסי מפורש. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

נגמר להם החזון?

קיבלתי השבוע אי־מייל מעניין ובו השינוי הרשמי בנוסח מטרות הסיוע האמריקניות לפלשתינים. עד לפני שבועיים יעד הסיוע באתר ה־USAID היה מימוש פתרון שתי המדינות, "כך שיוביל להיווצרות שתי מדינות החיות זו לצד זו". ארגון הסיוע רב התקציבים הגדיר את "בניית מוסדותיה של מדינה פלשתינית עתידית בת קיימא" כ"יעד יסודי של הביטחון הלאומי האמריקני, המיקוד ארוך הטווח של תוכניותינו" (תרגום חופשי).

כעת מנוסחים יעדי הסיוע בשפה אנושית - שיפור החינוך, הבריאות, הכבישים. הקשקוש הריק של שתי מדינות, שלא עזר לאף אמא, תינוק או קשיש פלשתינים - הוחלף ב"השגת פתרון צודק לקונפליקט הישראלי־פלשתיני תוך התייחסות לשאיפות הפלשתינים להזדמנויות עסקיות, ממשל אפקטיבי, פיתוח בני הנוער וצרכים הומניטריים". מדינה פלשתינית לא מוזכרת. "פעילות ה־USAID תחזק את הסקטור הציבורי, החינוך והבריאות, טיפול בשפכים ובתברואה, רשתות כבישים, תשתיות מים, גידול בתעסוקה ופיתוח הסקטור הפרטי". 

צריך יותר מזה כדי להגיד שנגמר להם החזון? שהשמאל הפסיד בנוקאאוט? עכשיו אנחנו בשלטון והם אופוזיציה מתוסכלת שהבנות שלה מגיעות לכיכר כדי להכיר בנים. החלפנו תפקידים. יש מלך חדש אבל הוא ידע את יוסף. היינו בעצמנו בצד המושתק, המתוסכל. 

במקום הכי קוצני

כמה שבועות אחרי עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, כשאני מניקה תינוק ופצועה מכישלון המאבק, הגיעו אלי הביתה ידידיה מאיר וסיון רהב־מאיר לראיון לטובת "ימים כתומים", ספר שכתבו על "ההתנתקות - החשבון והנפש". המילים הרותחות שלי נשפכו על פני 28 עמודים בספר. בסוף הראיון התייחסתי למשל המפורסם על העגלה המלאה והעגלה הריקה שסיפר החזון אי"ש לבן־גוריון בפגישתם ההיסטורית. 

בגדלות הנפש האופיינית לי אצטט פה את עצמי (2005): "אני לא מתייחסת לתכולתן של העגלות, נניח שהן שוות. הלכנו לאותו כיוון, והשביל היה צר, והעגלה הראשונה שהובילה היתה של הציונות החילונית. הם תפסו את אמצע השביל ולא נתנו לנו לעקוף. בכל פעם שרצינו לעקוף הם זזו ימינה ושמאלה כדי לא לתת לנו לעבור. נשארנו מאחור. 

"כדי להצליח לעקוף היינו חייבים לרדת מהשביל לקוצים, לבוץ. היינו חייבים שיפרקו לנו יישובים וקהילות ובתי כנסת, כדי שמשם, מהשוליים, נטפס ונצליח לעקוף ולהוביל. עכשיו אנחנו במקום הכי קוצני, הכי לא נעים. אבל נתגבר. נחזור לשביל. וכשנחזור, נהיה כל כך נדיבים, כל כך אצילי נפש, שאנחנו לא נתפוס את כל הדרך ונשאיר אותם מאחור, אלא להפך. נגיד להם: תפאדלו, נצטופף יחד על השביל".

אם יש שביל צר שרק עגלה אחת עוברת בו, השנייה תעוף לתהום. אבל אולי השביל לא כזה צר. המפגינים נגד השחיתות ונגד גירוש האפריקנים ונגד הקפיטליזם הם ילדי פרחים טועים. אני לא מסכימה איתם על כלום. אבל היינו במקום המוכה והמושפל, עם פלסטר על הפה. עכשיו אפשר להושיט להם יד אדיבה וללטף להם את הראש. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו