נכנסנו לרכב, הבנות חגרו את עצמן, הרדיו נדלק מעצמו וקולו המוכר של חיים גורי בקע מהרמקולים: "אֲנִי הָאִישׁ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ זְמַן". חייכתי, גורי האיש שתמיד שם, מתש"ח ועד עכשיו, אומר שאין לו זמן בהומור של משוררים נצחיים. מה הוא עושה ברדיו על הבוקר, תהיתי. לרגע קיוויתי שמדובר בפינת שירה חדשה או בראיון מקרי, אך עוד לפני שהקריין דיבר בטון הממלכתי, הבנתי: גורי איננו. הבטתי בבנותיי במראה, הן ציירו בצבעים זוהרים על לב שחור, לא מודעות לכך שחלק מהעולם הישראלי התנתק באותו הרגע ממזח היומיום, והפליג אל מרחבי ים ההיסטוריה. ראיתי את אנשי באב אל־וואד, שיירת גופות הל"ה מוטלות בשורה ארוכה, דור הפלמ"ח ודור תש"ח מפליגים אל עבר האופק הנאלם. אך לצידם היתה גם קוטי הקטנה, אשר גורי היטיב לתאר בפואמה מספרו "שושנת הרוחות".
"יוֹם אֶחָד, לְאוֹר נוּרוֹת, בִּרְחוֹבוֹת דֶּצֶמְבֶּר אֲפֹרִים
סִפְּרָה לִי קוֹטִי הַקְּטַנָּה פְּרָטִים עַל הַמִּיתוֹת הַמְשֻׁנּוֹת.
יֶשְׁנָם נִסִּים, אָמַרְתִּי לָהּ, יֶשְׁנָם נִסִּים.
יִהְיֶה זֶה נֵס נוֹסָף,
אִם יַעֲלֶה הַבֹּקֶר עַל הַלַּיְלָה הַיּוֹרֵד.
סִפּוּרָהּ מַשְׁחִיר עַל שְׁמֵי הַמַּעֲרָב,
מֵעַל לִרְחוֹבוֹת שְׁלָגִים.
כַּמָּה נָשִׁים יָפוֹת כְּמוֹ קוֹטִי הַקְּטַנָּה נָחוֹת כָּעֵת
מִתַּחַת לַשְּׁלָגִים?"
ב־47' נשלח גורי אל מחנות העקורים ברומניה כדי לסייע ליושביהם לעלות מאירופה. שם הוא פגש לראשונה את ניצולי מחנות ההשמדה ושרידי הקהילות היהודיות שנותרו לאחר השואה. גורי, הצבר שנולד בתל אביב כחיים גורפינקל, בן כיתתו של יצחק רבין בבית הספר החקלאי "כדורי", פגש את שארית הפליטה של יהדות אירופה, דווקא ברגע המורכב שלאחר תום שנות הרצח וההרג ההרסני ביותר לעם היהודי בכל הדורות. בצעד נדיר לתקופתו, גורי בחר לכתוב על השואה גם דרך סיפורה של קוטי הקטנה, מחפש את מקומו על הרצף היהודי־ישראלי. כפי שכתב באותו הספר:
"נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵר חוֹמוֹת שֶׁל עִיר
אֲשֶׁר גָּוְעָה לִפְנֵי זְמַן רָב.
אוֹרוֹת הַמְּאִירִים אוֹתִי כָּעֵת
הֵם צַוָּאוֹת שֶׁל אוֹר אֲשֶׁר כָּבָה לִפְנֵי שָׁנִים".
כבר בגיל צעיר הוכתר גורי כמשורר הלאומי. הוא נשא בעול התואר הזה היטב, אך חשת בכובד משאו. שכן מעבר לדמות המשורר כצופה לבית ישראל, גורי היה מהמעמיקים בהתבוננות פנימה אל הנפש המתעצבת מתבניות נוף מולדתה. מעבר לכך, המשורר הוותיק השתייך לקבוצת האנשים הנדירים האלו שכל מה שייאמר וייכתב עליו עכשיו ובשנים הקרובות, לא יכיל שמץ הגזמה או הפרזה. כל מי שפגש אותו במציאות, ידע שמדובר באיש רעות אמת, אדם סקרן אשר ניחן בחום אנושי, פשטות דרך וחוש הומור עדין וצעיר ברוחו.
"גדול המשוררים החיים", קרא לו נתן זך בערב שירה שבו נכחתי לפני כמה שנים. הצהרה מרשימה מאוד, בייחוד כשהיא מגיעה ממשורר גדול כזך. אך גורי עצמו אף פעם לא עשה עניין ממעמדו הרם והמוצדק.
פגשתי בו לראשונה לפני עשור מאחורי הקלעים של אירוע תרבות ושירה לזכר ח"נ ביאליק. לאחר שירדתי מהבמה הוא ניגש אלי, ובסקרנות אמת החל לשאול שאלות על מילות השיר ששרתי. בשלב הזה הייתי צריך לצבוט את עצמי: האיש שכתב את "שיר הרעות", שהוא בבחינת האתוס המעצב של הקמת המדינה, בוחן בעניין את שורות השיר "ארץ שלא שם", העוסק בחיי הנגב שעליהם כתבתי.
גורי שב והדגיש שהדרך הטובה ביותר להכיר את נפש האומה היא דרך השירה שנוצרת בתוכה. כמו למשל שירתו שלו ושל מורו הרוחני נתן אלתרמן. "אילו קרא המודיעין הישראלי את השירה המצרית לאחר תבוסת ששת הימים ב־1967, היה יודע שאוקטובר 1973 הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה", ציטט גורי לא פעם את דבריו של ד"ר חוסיין פאוזי, מגדולי אנשי הרוח במצרים, שאותו פגש בביתו בקהיר, בדצמבר 1977. למדתי ממנו ששירה במיטבה היא כל
המידע שלא נלכד במפות הצבאיות שאי אפשר למצוא בגוגל, שנאלם בין טורי המספרים של דו"חות אקסל. לאורך
שבעים שנה, שירתו של גורי לכדה היטב את רוח האומה על כל נפתוליה, יופייה ושבריה, כפי שגורי כתב פעם מתוך דאגה גדולה:
"אֲנִי מִלְחֶמֶת־אֶזְרָחִים
וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ
אֶל קִירוֹת הַמְנֻצָּחִים".
דווקא משום כך, צרמה במיוחד אמירת אחת המספידות, שעם לכת גורי אבדה הפיסה האחרונה של ארץ ישראל הישנה והטובה. גורי הותקף לא פעם ולא בצדק, כמי שיצר את אתוס "יפי הבלורית והתואר" ובכך לכאורה הדיר את המזרחים כלוחמים ומקימי הארץ. קל לסמן את האשמה בשירתו הקאנונית, שהפכה לפסקול השכול הישראלי, אך אין דבר שרחוק יותר מן האמת. גורי כיהן כסגן מפקד הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) במבצע עובדה ונלחם עם חיילים ניצולי שואה ויוצאי צפון אפריקה שגויסו מייד עם רדתם מהאונייה.
אולי בשל ההיכרות האישית הזו, יכולתי לשמוע את העצב בקולו כשהשיב לאותם מבקרים: "כתבתי על כל מי שהלך במלחמה, אני יודע מי מהם היה אשכנזי ומי לא?" הניסיון לנכס את גורי ומורשתו לצד אחד של הישראליות עושה עוול לכל מה שהאיש ייצג בחייו, את אהבתו הגדולה למדינת ישראל, שאותה ראה כפלא - לא מושלם - אך עדיין פלא.
"הלילה הלך חיים גורי לעולמו בשנתו". אמר הקריין, ומעיין בתי צחקקה: "איך אדם יכול ללכת בשנתו? או שהוא ישן או שהוא הולך".
"זה בגלל שגורי היה גיבור־על", השבתי לה.
"מה, באמת?" היא הסתקרנה.
"כן, גורי היה משורר וגיבור־על, הוא יכול לישון ולהמשיך ללכת ועכשיו הוא אפילו יכול 'למות ולהמשיך ללכת'".
"וואו, איזה כוח־על..." התפעמה מעיין וחזרה לצייר על הלב השחור.
"לגמרי כוח־על", נעצבתי לליבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו