נאומו המקיף והמפורט של דונלד טראמפ על מצב האומה, שנישא בפני שני בתי הקונגרס שלשום בלילה, משקף בצורה גבישית ומזוקקת ממש את הדילמה, הממשיכה ללוות את הנשיא מיום כניסתו לבית הלבן.
מדובר במתח הבסיסי הקיים בין שאיפתו להרחיב את שולי התמיכה הפוליטית והציבורית במדיניותו, וכך לגבש קואליציות דו־מפלגתיות בשורה של נושאי ליבה (דוגמת תוכניותיו לשיקום דרמטי של התשתיות הפיזיות, המעלות מתהום הנשייה את יוזמות הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בתקופת השפל הכלכלי), לבין מחויבותו הלא פחות עמוקה לבסיס האידיאולוגי והלאומני של תומכיו, שהזניק אותו לניצחונו המפתיע ב־2016. ואכן, הנאום לאומה היטיב להמחיש את הסתירה הבסיסית, הגלומה בין משאלתו של טראמפ למשול בצורה אפקטיבית ועל יסוד קונצנזוס פוליטי וחברתי מקיף (דבר שיאפשר לו להימנע מעימותים וממשברים חוזרים ונשנים עם גבעת הקפיטול, דוגמת "משבר התקציב" האחרון) לבין רצונו להתנתק כליל ממורשתו של קודמו ברק אובאמה ולנתב את אומתו במסלול שונה לחלוטין, ולעבר יעדים אחרים בתכלית.
התולדה הבלתי נמנעת מסתירה אינהרנטית זו ניכרה היטב לכל אורכו של הנאום. מצד אחד, נשזר בו מסר ממלכתי למהדרין, שזכה לביטוי עוצמתי במיוחד בקריאתו של הנשיא לשיתוף פעולה עם המחנה הדמוקרטי. זאת, כדי להעניק הגנה לכל נדבכיה ומרכיביה של האומה ללא קשר לרקעם, לאמונתם, לצבע עורם ולמוצאם האתני. בה בשעה חזר טראמפ על כמה מהיעדים, שאותם חרת על דגלו הן כמועמד והן כנשיא בתחילת דרכו, שהפכו למוקד של אי הסכמה חריפה, ובכללם על נחישותו לפתוח מחדש את מחנה המעצר בגואנטנמו, להקים חומה בגבול עם מקסיקו ולשמר מכל משמר את התיקון השני לחוקה (המגן על זכותם של אזרחי ארה"ב לרכוש ולהחזיק ברשותם נשק).
התוצאה הישירה מדואליות זו היתה נאום מרשים אמנם מבחינת פירוט ההישגים, בעיקר במרחב הכלכלי והעסקי, שהוצגו בו, אך ללא אמירה מכוננת, העתידה להיצרב בזיכרונה הקולקטיבי של האומה לשנים רבות. וכך, בעוד שנאומו של ג'ורג' בוש הבן על מצב האומה בינואר 2002 נכנס להיסטוריה בזכות ההתייחסות ל"ציר הרשע" (שכלל את איראן, עיראק וצפון קוריאה) כמנוף לאיחוד לאומי, בעקבות טראומת מגדלי התאומים ולקראת המתקפה על עיראק, ובעוד שנאומו של רוזוולט מינואר 1941 זכור אף הוא עד היום על רקע התייחסויותיו ל"ארבע החירויות" כבסיס לגיוס תמיכה ציבורית רחבה למעורבותה הגוברת של ארה"ב במלחמה, לא כללו דבריו של טראמפ מסר חד־משמעי ברוח זו. ואולי טוב שכך הוא הדבר, שכן - בניגוד לעידן רוזוולט ולתקופת בוש הבן - ארה"ב איננה נמצאת כיום בצילה של סכנה כה מוחשית ומיידית, המחייבת שידוד מערכות והתגייסות לדגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו