ביום שלישי פרסמה עמותת "רופאים לזכויות אדם" כי 63 רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים עברו הכשרה במשרדי העמותה כיצד להגיש מכתבי סיכום, באופן שייתכן כי ימנע מהמדינה את הוצאתם מהארץ של מסתננים בלתי חוקיים. מאחורי מכבסת המילים עומדת אפוא הכשרה, שמבקשת להקנות לאנשי מקצוע מיומנות בניצול רישיונם ומעמדם המקצועי כדי להוליך את רשויות המדינה שולל ולסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת. במדינת חוק מתוקנת הדבר היה אמור להוביל לשלילת רישיונם ולפיטורי אותם אנשים המבזים את חובתם המקצועית ומועלים באמון הציבור, אך מבחינת הנורמות המקובלות בשירות הציבורי, ישראל אינה ומעולם לא היתה מדינה מתוקנת.
מדובר בהמשך ישיר של מבול העצומות המשונות של השבועות האחרונים, שכלל עצומות רופאים, אקדמאים, דיפלומטים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי צוותי אוויר ואפילו, תחזיקו חזק, נגני מוסיקה קלאסית - עצומות שכולן השתקפות של מנטליות אנטי־דמוקרטית מכוערת. ענייננו בקבוצות כוח, בגילדות מקצועיות ובאוליגרכיה האוחזת בחלק ניכר מהשדרה המקצועית ומהפקידות הגבוהה וחשה עצמה מורמת מעם וכזו שאינה כפופה לחוק, לנהלים ולכללים המתחייבים מעבודה בשירות הציבורי. אלו הם דברים טריוויאליים וחסרי חשיבות עבור בעלי מצפון מפותח כאנשי השמאל שלנו.
מבול העצומות, כמו גם האיומים הנלעגים למעין מרי אזרחי מקצועי, משקפים תופעה פוליטית שכמעט לא זכתה עד היום להתייחסות בשיח הציבורי: מנטליות הלטיפונדיה המקובלת בקרב חוגי האליטות הישנות. משמעות הביטוי הלטיני לטיפונדיה היא אחוזה רחבת ידיים, שהעניקה האימפריה הרומית לאצילים או ללוחמים שרצתה לתגמל. כך, בעוד אנו סבורים, בתמימותנו, שתפקידם של עובדי ציבור לשרת את הציבור - רבים מבכירי השירות הציבורי מתייחסים לעמדות ולמוקדי הכוח כאל אחוזה משפחתית השייכת להם מדורי דורות, או לכל הפחות מאז ש"השמאל הקים את המדינה". המדינה רשומה על שמם בטאבו.
אם נרחיב את המבט מעבר לסוגיית המסתננים, הרי מנטליות הלטיפונדיה עוברת כחוט השני כמעט בכל הסוגיות והזירות של השיח הציבורי. הרופאים, הפסיכולוגים, המרצים, הדיילים ונגני הקונטרבס, המאיימים במרי אזרחי, לא רואים עצמם כפופים לדמוקרטיה הישראלית או מי שעליהם לכבד את רצון העם או נבחריו. הם ומצפונם העילאי יודעים טוב יותר מה נכון, מוסרי, דמוקרטי ויהודי.
ההתנגדות הבולשביקית לשעת השידור הבודדת שקיבל אראל סג"ל בגל"צ היא ביטוי לאותה מנטליות. שהרי מיהו בכלל מפקד גל"צ שיגזול שעת שידור בודדת מהאוליגרכיה השמאלית ויעבירה למי שאינו נמנה עם הברנז'ה? כך בשאר מוקדי הכוח. ממשטרת המחשבות, הנפוטיזם והמינויים בשיטת חבר מביא חבר באקדמיה ובמוסדות התרבות, דרך יירוט מועמדים לשיפוט מכיוון ש"יש להם אג'נדה" או שהם "לא חלק מהמשפחה", ועד האחידות המחשבתית בקרב הלשעברים בצה"ל ובמערכת הביטחון שמתקשים לקבל את מרותו של בנימין נתניהו, שמרהיב עוז לנהל מדיניות עצמאית ולא לכפוף ראשו בפני עמדותיהם ה"מקצועיות".
ב־40 השנים האחרונות מתנהלת מרבית מוקדי הכוח בישראל במקביל לדמוקרטיה הישראלית. הציבור עובר שינויים ערכיים, פוליטיים, תרבותיים וסוציולוגיים מרתקים וברובם חיוביים, אולם תפקידי המפתח המרכזיים והשדרה המקצועית הבכירה אטומים לשינויים הללו כמעט לחלוטין. דור בא ודור הולך, אבל השופטים, הפרקליטים, המרצים, תפקידי האלופים, ראשי האגפים והמנהלים הבכירים מחולקים על ידי בעלי הבית הישנים בין חברי השבט, הנאור בעיני עצמו ובעיני צאצאיו. מעט השינויים שכן התחוללו נעשו על אפן ועל חמתן של האליטות הישנות, ולא מתוקף הסכמתן.
ניסיונות השמאל להוביל למרי אזרחי מחייבים את הממשלה לא רק לעמידה עיקשת על המדיניות הנכונה להוצאת המסתננים, אלא גם לעריכת רפורמות דרמטיות בשירות הציבורי ולניקוי אורוות כללי מהנורמות האנטי־דמוקרטיות הפושות בו. הגיע הזמן לפרק את שיטת הלטיפונדיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו