סוג של מהפך שקט מתרחש לאורך השסע הפוליטי בישראל. במשך שנים היה זה השמאל שזיהה עצמו עם רציונליות וחשיבה תבונית, שהסתופף סביב "עיתון לאנשים חושבים", שקרא להתנער מתסביכי הרדיפה והקורבנות בגיבוש עמדות, שהטיף לנטרל את השפעתן של טראומות קולקטיביות בתהליכי עיצוב מדיניות.
הימין, בניגוד חריף לכך, הוצג כהמון משולהב הנתון למצבי רוח קיצוניים, כאספסוף המאפשר לרגשות לנהל את הכרעותיו הפוליטיות. מצביעי הימין הם תמיד "אמוציונליים", ואין דרך לדבר איתם בהיגיון. הנאמנות הפוליטית של ימנים היא לעולם שבטית, מבוססת רגש, מונעת משנאה ליריב – וכמובן הערצה עיוורת, שלא לומר סגידה פולחנית, למנהיג פופוליסט.
והנה בעת האחרונה, אולי כתוצאה מחשבון הנפש הנרקיסיסטי שעורך השמאל מאז שנתניהו בשלטון (אם לא מאז עלייתו של בגין), עולה מערוגותיו מלודיה רגשית מפתיעה. ולא סתם נעימה חרישית, אלא סימפוניית רגשות סוחפת. קחו, למשל, את פרשיית ההקלטות של משפחת נתניהו, וראו כמה רגש נשפך על המקלדות: "גועל", "בחילה", "להקיא", "דוחה", והכל בגוף ראשון רבים, בנוסח מחייב: "מוכרחים להיגעל", זה צו השעה. התגובות ברשתות מוכיחות את אפקט ההדבקה: הצהרות רגש – לא סתם ביקורת – אלא רגש גולמי, עוצמתי ומתפרץ – נעשו לנוהג מחייב. ומי זה שם שלא נגעל בטוויטר? בטח ימני.
ומההקלטות לגירוש המסתננים. גם כאן: זו לא רק האנלוגיה המופרכת, והפרומה למדי, בין ישראל לגרמניה הנאצית, בין האקציות בגטו לגירוש מהגרי עבודה. זה הווליום המוטרף של האמוציות בתנועת התנגדות לגירוש, שמתנפלת עלינו כמו קמפיין פומפוזי של סחיטה רגשית, ופורטת על מיתרי המצפון, החמלה, והבושה. וגם כאן אותו מכניזם מחייב: מי זו שלא הורידה דמעה? בטח ימנית.
גם המחאות נגד השחיתות השלטונית רוחשות כבִיצת רגשות מבעבעת: זאת הלוא מלחמה על הבית, מולנו ניצב הרוע הטוטאלי: "ראש המאפיה" ו"הקונסיליירי", כנופיית ליסטים. ואנחנו מגויסים, בשרב ובגשם, בחזית פתח תקווה או בשוחות הבימה, כי ממוצ"ש משחרר רק המוות. ומי המשתמט שטרם קם מהספה? בטח ימני.
כדאי לשים לב למדורות הרגשיות שסביבן מתגודד לאחרונה השמאל. מסערה לסקנדל, מתבהלה להיסטריה, בליבוי מתמיד של אמוציה המונית, בדרך לעוד קתרזיס משחרר. לנגד עינינו הולך ונעשה השמאל לקהילת רגש מובהקת, שראשיה עוסקים בניהול רגשות הציבור, שעסקניה מובילים מאבקים מבוססי רגש, ושתותחי השכנוע שלהם מכוונים, איך לא, ישירות ללב או לבטן.
יש להניח שהרגש הבא שיתבעו מכולנו להביע יהיה "זעם" או "כעס", נוכח קמפיין השפל של הקלטות אשת ראש הממשלה. מה, אתם לא זועמים, ישאלו אתכם בטקסיות? כן, תענו בצייתנות בתורכם. בטח שאנחנו זועמים, רותחים מזעם. מי לא כועס היום? אבל הכעס הוא יועץ גרוע, תוכלו לומר בפרפראזה על סיסמת בחירות ישנה של מפא"י, אסור להצביע מהבטן.
עכשיו, כשהאופנה הנוכחית בקרב פרשנים היא להצהיר על געגועים נוגים "לליכוד של פעם", זה שמסמל הדר וממלכתיות, אפשר אולי לשאול: איפה השמאל המתון, השקול והרציונלי הישן והטוב? מספיק כבר עם הדרמות! תחזירו לנו את השמאל של פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו