הרעש שעוררה הצעת החוק של ממשלת פולין, להטיל עונש מאסר על מי שיאשים את פולין בפשעי השואה, התכנס - כצפוי - לכדי שיח מחניק וקוטבי.
ישראל ניצבת, כיאות, בצד המזהיר, שלפיו הצעת החוק היא מופרכת, מסוכנת ופוגענית - בעיקר כלפי שורדי השואה שעדיין חיים.
אלא שבפן הציבורי הישראלי, הפרשה הנוכחית מטרידה גם כי היא הוכיחה (שוב) שכשאקטואליה ושואה נפגשות בתודעה הישראלית - נוצרת פאניקה שדוחקת את השיח לבינאריות, ומכאן לשטחיות.
התגובות המרכזיות, בעיקר בזירה הפוליטית, עסקו רק באשמה או בחוסר אשמה של פולנים ברצח יהודים בזמן המלחמה, וגררו את ההצעה למחוזות הכחשת השואה.
מעטים התעכבו על הסכנה שבעיסוק המוגבר בנרטיב ההיסטורי ובשכתובו - שבאים לידי ביטוי בעשור האחרון בפולין.
השואה היא עניין רגשי ישראלי, וכך צריכה להיוותר לנצח. אבל לעיתים טוב יהיה אם ההתייחסות הישראלית לפולמוסים הקשורים בשואה ינבעו מתוך מחשבה והיגיון, ולא מתוך תגובה פבלובית.
בהקשר הצעת החוק הפולנית - כדאי להבין מהיכן צצה, על מה היא נסמכת ומה מניעיה הפוליטיים. אסור לפטור אותה ב"אנטישמיות", כיוון שהתנערות שכזו תתרום לשיח של בורות, ולא לחינוך של ידע, מחקר והיכרות עם ההיסטוריה.
העובדות ידועות: מצד אחד היה הטבח באסם בידוובנה, והיו הפוגרומים בקרקוב ובקיילצה ועוד אירועי דמים רבים, מתועדים ושאינם מתועדים, שאזרחים פולנים יזמו במהלך מלחמת העולם השנייה ואף לאחריה.
מצד אחר, יש 6,706 פולנים שהוכרו כחסידי אומות העולם על ידי יד ושם" ומחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין היו גרמניים לכל דבר ועניין. הפולנים, בהמוניהם, היו אף הם אסירים וקורבנות באותם המחנות.
מייד לאחר בחירתו ב־2015 הבטיח נשיא פולין המכהן אנדז'יי דודה "אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית". אחד הצעדים הראשונים ב"אסטרטגיה" היה קריאה לשלילת תואר הכבוד שקיבל מממשלת פולין ההיסטוריון יאן טומש גרוס, שכתב את הספר "שכנים" על טבח יהודי ידוובנה בשריפת האסם בידי שכניהם הפולנים.
דומה שהצעת החוק הנוכחית היא שלב נוסף ב"אסטרטגיה": הדרה של מחקרים ועדויות, שאינם מתיישבים עם נרטיב של שלטון.
הצעת החוק, אם תעבור את שלבי החקיקה, אינה פונה לקהל הרחב. איש לא ייעצר (בינתיים) אם ישוחח עם חברו בפינת רחוב על אשמת הפולנים.
הכתובת של החוק היא סוכני הזיכרון: ההיסטוריונים, הסופרים והעיתונאים, שממשיכים לנבור ולחטט בפצע מתוך שליחותם המקצועית. לכן זו הצעה מסוכנת - כי היא נועדה להלך אימים ולסתום פיות.
עם זאת, אסור שהשיח ההיסטורי המתגבר יצטמצם לכדי תגיות של אשמה מוחלטת או ניקיון כפיים. הכרה במורכבות המציאות היא חלק מהדרך שיש לעבור כדי להותיר את זיכרון השואה חד ונוכח בתודעה.
בעידן שבו ניפרד מאחרוני שורדי המחנות והגטאות, דומה שזהו אתגר משמעותי, המחייב בגרות, אחריות וכנות - ולא תגובה פזיזה ושטחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו