נאומו של סגן הנשיא האמריקני מייק פנס בכנסת העלה סומק של נחת על לחיי רוב הישראלים, כולל חברי הכנסת היהודים.
גם חזרתו על האמירה של הנשיא טראמפ ש"יתמוך בכל פתרון שהצדדים יסכימו עליו, לרבות פתרון שתי המדינות", עברה בשלום. האגף הימני מחה כף לחלק הראשון, והאגף השמאלי הריע לחלק השני.
פרשנים שונים מיהרו לטעון שהנאום לא חידש הרבה - ומבחינת התוכן המסוים זה נכון.
אבל, כפי שכתב בשבוע שעבר אהרון מילר, חבר בצוותי שלום אמריקניים תחת ממשלים שונים: "חשיבותו של ביקור פנס אינה בהישגיו המוחשיים, אלא במה ששיקף והפגין: שבתקופת טראמפ היחסים בין ארה"ב לישראל עברו מ'יחסים מיוחדים' ליחסים שהם לכאורה 'בלעדיים'".
גם אם יש הגזמה מסוימת בהערכה הזאת, הרי אחד המאפיינים הייחודיים של ממשל טראמפ - שבאו לידי ביטוי מובהק גם בדברי סגן הנשיא פנס - הוא, שלמרות המשכיות מסוימת בנושאים כגון הבנייה מעבר ל"קו הירוק", הוא אכן נבדל מקודמיו בכך שאינו סבור שעמדה תומכת יסודית בצדקתה של ישראל בנושאים כמו ביטחון, בתביעה להכרה במדינת העם היהודי וזכויותיו השורשיות של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, פוסלת את תפקידה של אמריקה כמתווכת הוגנת - ואינה מפחיתה מנחישותה להביא לפתרון צודק של הסכסוך על בסיס פשרות הדדיות.
בהפוך על הפוך דווקא שני נאומיו הכמעט היסטריים של מחמוד עבאס (אבו מאזן) ברמאללה ובקהיר, מאשרים אף הם את נכונות אמירתו של מילר - ולא מעט באשמת הפלשתינים עצמם.
הנאומים אמרו הכל: מחד, דחייה יהירה ובלתי מציאותית, תוך שימוש בשפת רחוב, של כל תפקיד אמריקני ביחס לסכסוך הישראלי־פלשתיני ולניסיון לפתור אותו (שלא לדבר על היריקה בפרצופה של המדינה שמבחינה כספית מאפשרת את קיומו של הגוף שאבו מאזן עומד בראשו) - ומאידך זיוף קיצוני ונבער של ההיסטוריה העולמית והיהודית ששומט את הקרקע מתחת לכל ניסיון אפשרי להגיע לפשרה.
יגידו "פייק היסטורי", זה נכון אבל זה לא ההיבט העיקרי, אלא שאבו מאזן ורבים ממרעיו באמת מאמינים בהיסטוריה המפוברקת הזאת - שלא כמו ראשי בריה"מ בזמנו ששיכתבו את ההסטוריה על פי מטרותיהם הפוליטיות או האישיות המזדמנות, תוך ידיעה ברורה שזה זיוף.
לכן הפלשתינים טרפדו בעבר וימשיכו לטרפד גם בעתיד כל מהלך מדיני שכורך בתוכו ויתור מעשי ואידיאולוגי כלשהו - כגון בנושא הפליטים או הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי, דהיינו עצם זכותו של העם היהודי למדינה.
אין להטיל ספק בכנות אמונתו של הנשיא טראמפ, שההיסטוריה העניקה לו את התפקיד להביא לסיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני, אך לא ברור אם הפנים את המציאות ואת המסקנות הנובעות ממנה.
כלומר, קשה לראות כיצד יעד "השלום האולטימטיבי" יוכל להתגבר על מכשול הסרבנות הפלשתינית - וכפי שכתב השבוע בטורו שלום ליפנר, בעבר יועץ מדיני במשרד ראש הממשלה: "יצירת ציפיות בלתי מציאותיות לפריצת דרך ללא התנאים המתאימים לכך - עלולה לגבות מחיר".
כיצד יגיב הנשיא טראמפ, למשל, אם גם לו יתברר שציפיותיו היו בלתי מציאותיות - האם ידרוש אז מישראל, דווקא בזכות אותה "מערכת יחסים בלעדית", צעדים שלא תוכל להיענות להם?
יש להניח שבנימין נתניהו כמדינאי אחראי ומפוכח, כשהעלה מעל בימת "כנס דאבוס" (ובוודאי גם בשיחתו עם נשיא ארה"ב) את הצעותיו לקידום פתרון מעשי לבעיה הפלשתינית על בסיס הכרה בישות בעלת סמכויות נרחבות אך מוגבלות בנושא הביטחון - כך "שיוכלו למשול בעצמם אבל לא לאיים על ישראל, ובלי לספח את הפלשתינים כאזרחים או כנתינים שלנו, עם דגל ושגרירויות משלהם" - התכוון לתת מענה גם למצב כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו