איים מלאכותיים - העתיד כבר כאן

איים מלאכותיים. תתרגלו לגלגל את צמד המלים הללו על הלשון, כי זה ממש לא "סיפורי סבתא". הספקנים הם אנשים חסרי מעוף, דמיון ואמונה. כאלה שמעולם לא הגשימו חלום, ולכן אינם יודעים שאפילו החלומות דורשים עבודה ואורך רוח.

במציאות, בעוד כחצי שנה, נקבל מענה לשאלה מה יוכל האי המלאכותי שיוקם (והוא יוקם) מול חופי ישראל, להכיל. 

הצוות, שימונה בהתאם להחלטת הממשלה (מיום ה־7.1.18), ימליץ לממשלה "...על מתקנים קיימים או כאלה שיש צורך בהקמתם ב־15 השנים הקרובות, ואשר יש פוטנציאל להעתקתם או הקמתם על גבי אי או איים מלאכותיים מול חופי ישראל..." - 15 שנים במונחים של תשתיות, זה ממש קרוב. 

הרומן הישראלי עם רעיון כיבוש שטחים ימיים לצורך התיישבות, נמשך כבר כחמישים שנה.

בתחילתו, עסקו בו אדריכל פרטי בשם מיכאל קרן, ופרופ׳ מיכאל בורט מהטכניון, אבי רעיון "השדרה הכחולה" - סדרה של איים לאורך חופי ישראל, שהתכתבה עם תחושת הגאווה הלאומית בעקבות מלחמת ששת הימים, כאשר אפילו השמים לא היו הגבול. 

ב־1973 הרעיונות התגבשו לכדי תכנית אופרטיבית, כאשר הוגו מרום, איש חיל האוויר ולימים מהנדס שהעניק שירותי ייעוץ בתחום תכנון שדות תעופה בישראל ובעולם, הציע להעתיק את שדה דוב לים מול תל ברוך, וכן להקים איים כנמלי תעופה בחיפה ובנתניה וגם אי משותף לישראל ולפלשתינים.

הרעיון, שנראה מציאותי, הביא עוד באותה שנה לפרסום מכרז להעברת שדה דב לחצי אי חולי, אך הוא נקבר בטרם עת, יחד עם חיים רבים שנגדעו במלחמת יום הכיפורים. 

מאז ועד היום, הרעיון הקוסם של בניית איים בים התיכון, העסיק מהנדסים, אדריכלים, מתכנני ערים ויזמים, שראו את היפנים טסים מנמל התעופה הבינלאומי של קנסאי, ואת הקמת איי התמרים המרהיבים בדובאי. 

אבל רק בראשית 1996 נחתם מזכר הבנות בין ראש הממשלה דאז שמעון פרס, לבין ראש ממשלת הולנד, שהוליד ועדת היגוי משותפת לבדיקת הנושא.

בשנים שלאחר מכן היה זה ד״ר מיכאל בייט, אז ראש מינהל המחקר למדעי האדמה במשרד התשתיות הלאומיות, ויו״ר ועדת ההיגוי הישראלית לפרויקט, שדאג לשמר את הנושא.

למעלה מעשור חלף עד שממשלת נתניהו ביקשה לבדוק שוב את היתכנות הפרויקט היומרני. לנגד עיני המחליטים עמדה דחיפות הקמת מבני תשתית כמו מתקני התפלה, תחנות כוח, נמל תעופה וגם נמל ימי.

זאת, לנוכח הקושי לקדם הקמת תשתיות נדרשות לפיתוח והובלת גז מהמאגרים שהתגלו, עקב התנגדויות אזרחים (not in my back yard) וארגונים הסביבתיים. 

אז למה, חרף ההיסטוריה המאכזבת, אני מאמינה שהאי המלאכותי - כנראה יותר מאחד - כבר בדרך לכאן? כי ממשלות פועלות בלחץ ההכרח, ואנחנו מוכרחים. 

מדינתנו דלת המרחבים ועתירת התשתיות, חייבת תוספת שטח, שמבלעדיו לא ניתן להשיג יעדים לאומיים ראשונים במעלה כמו התאמת התשתיות לאוכלוסייה המתרחבת, בין אם הגידול צפוי באופן טבעי, ובין אם אינו צפוי (כמו למשל עליית מיליון עולים מברה"מ בשנות ה־90).

אי אפשר להמשיך לבנות במרכז בקצב מטורף, בלי להקים עוד מתקן התפלה ועוד מתקנים לטיהור שפכים. גם הגדלת נפח התיירות הנכנסת בעשרות אחוזים, התובעת הוספה של עשרות אלפי חדרי מלון, לא תוכל להתממש בלי הגשמת החלום שנגנז ב־73'. 

כן, צרות של עשירים. העניין הוא שאנחנו באמת עשירים. Start up nation. ישראל כץ, הבולדוזר של התחבורה, כבר עוסק בזה, והיזמים מחכים. הממשלה תקדם את הרגולציה כי אנחנו כבר בדקה התשעים. 

נכון שעלינו לפתור בעיות אקולוגיות ואחרות, ייחודיות לאזור המיוחד שלנו. אבל זה יבוא. בשנת המאה למדינה כבר נשכח שפעם זה היה רק חלום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו