תלות הרסנית

המשטרה חייבת להתנתק מהסימביוזה עם התקשורת ומהעימות עם הדרג הפוליטי כדי לשקם את אמון הציבור בה, עליה להתמקד בעשייה מקצועית נטולת פניות ואינטריגות

אחד ההיבטים החמורים שנחשפו בפרשת חקירות ראש הממשלה הוא הפוליטיזציה שעוברת משטרת ישראל בשנים האחרונות. חיכוך היתר בין המשטרה לבין אנשי שלטון, פוליטיקאים ובעלי עניין, לצד התלות הגבוהה של המשטרה באמצעי התקשורת והניסיון להפעיל מניפולציה דרכה על נחקרים - כל אלה הן תופעות פסולות המערערות את אמון הציבור במשטרה ופוגעות באינטרס הציבורי.

מעניין להשוות, בהקשר זה, בין התנהלות המשטרה להתנהלות הצבא. בעוד צה"ל הצליח להיגמל בימי כהונתם של גנץ ואיזנקוט מסכנות הפוליטיזציה, ולהתייצב על קו מקצועי, חף מאינטריגות, המשטרה נמצאת בהפרש פאזה במגמה הפוכה. 

במשך שנים היה הדרג הצבאי הבכיר קשור בעבותות לדרג הפוליטי והמפלגתי, ונתון בסבך של ניגודי עניינים. זה החל עוד בימי הבראשית של צה"ל. כמעט כל הרמטכ"לים ורבים מהאלופים היו מועמדים לתפקידים בכירים בסקטור הציבורי והממשלתי ו"סומנו" מראש לקידום בידי מנגנוני המפלגות. משמאל, בתנועת העבודה (צור, רבין, בר־לב, גור, ברק), אך גם מימין (עזר ויצמן, אברהם יפה, אריק שרון, רפול, מופז). גם דן שומרון וליפקין־שחק מצאו את עצמם מעורבים בזירה הפוליטית.

הפלרטוט עם הדרג הפוליטי עוד במהלך כהונתם כאלופים, גרם נזק חמור לצבא. אלופים נכנסו לקלחת שבה היו מעורבים אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וקליקות והפכו לחלק מהמשחק הפוליטי שמתאפיין בקשרי פטרונות, בריתות ויריבויות. 

כל זה היווה סכנה חמורה לצבא, פגע בהיררכיה ובחלוקת התפקידים בין דרג פוליטי־אזרחי לדרג הצבאי - וגרם לכך שכולנו, כחברה, שילמנו מחיר יקר. למזלנו נגמלנו מכך וגם זוהרם של אנשי הצבא הועם. התברר שתכונות צבאיות אינן בהכרח ערובה להצלחה בחיים האזרחיים.

לסלול את הדרך

הפוליטיזציה של המשטרה לא החלה בימים אלה של מחול שדים תקשורתי סביב חקירות ראש הממשלה. עוד קודם לכן החלו ניצבים להשתלב בפוליטיקה, להתחכך ברבנים ובמפורסמים והפכו למדליפים סדרתיים מחדרי החקירות. אך מה שקורה עכשיו חוצה את כל הקווים.

דומה שהמשטרה לקחה צד בעימות הפוליטי, חברה לתקשורת ומאז עוסקת שיטתית בהדלפות, תוך שהיא נהנית מחיבוק של פרשנים בכירים, חיבוק דוב. המגע הרצוף עם התקשורת - שאין לו כלום עם חופש העיתונות - יוצר תלות מסוכנת. התקשורת היא מפלצת הרעבה לסקופים, ידיעות בלעדיות וחדשות חמות, ולעולם קשה להשביע את רעבונה. כדי לעמוד בתיאבון התקשורתי על המשטרה להיות ספק קבוע של הדלפות והדבר גורר אותה במדרון חלקלק, תוך אובדן אמון הציבור במקצועיותה.

ההודעה של היועץ האסטרטגי של המשטרה לשעבר, ליאור חורב, כי המלצות המשטרה ביחס לראש הממשלה, בנימין נתניהו, יחוללו "רעידת אדמה" כלשונו, היתה מהלך נוסף במסע ההודעות וההדלפות השיטתי של המשטרה. המשטרה כמובן ניסתה להתנער מחורב, אבל מידת האמון בהודעותיה היא כה ירודה עד שמותר לחשוד שהדברים נאמרו מן השפה ולחוץ.

במאמר מוסגר עולה השאלה מדוע נזקקת המשטרה לייעוץ אסטרטגי חיצוני, בפרט בנושאים כמו תקשורת והסברה, שלא לדבר על העלות הגבוהה הכרוכה בכך. זאת בשעה שהמשטרה מחזיקה עשרות ממלאי תפקידים בתחום הדוברות ונאבקת נגד קיצוץ בתקציביה. ובכלל, הציפייה הטבעית היא שמעשיה של המשטרה, בהדברת הפשיעה ובשמירה על הסדר הציבורי, ידברו בעד עצמם. 

יש להניח כי מישהו במשטרה התאהב בחיבוק התקשורתי החמים, ובהצגת המשטרה כשומר הסף של שלטון החוק. מעניין להשוות בין היחס הביקורתי שלו זכה המפכ"ל, רב־ניצב רוני אלשיך, עם כניסתו לתפקידו ("מושתל של ביבי", איש האליטות החדשות וכו', שלא היה נקי גם מרמזים גזעניים), ובין ההתרפקות עליו עכשיו כמושיע לאומי.

אם בתחילת הדרך היה נדמה כי המפכ"ל בא לעשות סדר במשטרה ולשנות את תרבותה הארגונית, תוך התנערות מנורמות פסולות, נדמה שתוך זמן לא רב הוא נדבק בתחלואיה. כך אירע בכל מה שנוגע להנחיותיו המשונות של המפכ"ל לגבי הטרדות מיניות וכך אירע לגבי נושא ההדלפות, שאלשיך התחייב להיאבק נגדן. בפועל, ככל שחקירות ראש הממשלה התקדמו, לא רק שהדלפות לא פסקו אלא הן אף התעצמו, ושימשו מכשיר בידי המשטרה כדי להטות את דעת הציבור.

במשטרה טוענים כי מקור ההדלפות איננו משטרתי ומפנים את האצבע לכיוון גורמים אחרים, אך כאשר ההדלפות מגיעות מחדרי החדרים של להב 433, ברור לכל כי אין גורם אחר שהיה יכול להדליף. לעיתונאים הרי אין מושג מה קורה בחדרי חדרים והם ניזונים רק מהדלפות מגמתיות או מתדריכים של הדוברים.

זכורים גם מקרים שבהם בזמנו של ראש יאח"ה לשעבר, אפרים ברכה, הודלפו פרטים מחקירת שרה נתניהו בפרשת המעונות, וכן בזמנו של ראש אגף החקירות, יואב סגלוביץ' (כיום פעיל פוליטי ב"יש עתיד").

קציני המשטרה אוהבים להצטלם ולקבל חשיפה חיובית, והדרך הטובה ביותר להשיג את זה היא לרצות את העיתונאים. כל זאת עוד לפני שהזכרנו את השאיפות הפוליטיות של חלק מהניצבים שכבר סוללים את דרכם לכנסת.

להתאהב בדימוי

התנגדות המשטרה לחוק ההמלצות מעוררת תהיות, ולא רק בגלל תמיכת המפכ"ל בכך בתחילת דרכו. גורמים במשטרה דחו בבוז את טענת רה"מ כי 80% מחקירות המשטרה לא הופכות לכתב אישום פלילי, אך מה לעשות שמדובר בעובדות ולא בהנחות.

במצב כזה על המשטרה לשאול את עצמה - האם תהליכי העבודה שלה מיטביים לאור זה ששמונה מתוך עשרה חשודים לא מואשמים, אך נגרם להם ולבני משפחתם נזק בלתי הפיך? האם הנזק שנגרם לנחקרים מצדיק פתיחת חקירות כה רבות? 

דבר אחד ברור - המשטרה הפכה לשחקן במגרש הפוליטי. בין שרצתה בכך ובין שנגררה לכך על ידי יועצים, התוצאה זהה. אינני מאשימה את המשטרה בפוטש, אלא בדבר מה יותר בנאלי - נראה שהמשטרה התאהבה בדימויה כארגון השומר על שלטון החוק כביכול, המסוגל לעמוד איתן מול בעלי השררה והכוח, ללא מורא ומשוא פנים. מותר לחשוד שהמיית ההמון בכיכרות ערבה לאוזני המשטרה הסובלת בשגרה מדימוי שלילי.

דומה שראשי המשטרה לא מבינים את הנזק החמור שנגרם לארגונם כשהם גוררים אותו לזירה הפוליטית. הם אולי משיגים רווח תדמיתי לטווח קצר, אך מקריבים לטווח ארוך ערכים של מקצוענות, צדק, הוגנות ומינהל תקין. אלה יחסרו למשטרה בעתיד, ואל לה להתפלא כי הציבור אינו נותן בה אמון. 

• ד"ר אסתר לוצאטו היא חברת הנהלת אוניברסיטת בן־גוריון ויו"ר עמותת "יחדיו" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו