כאן לא מודיעין

המעבר של חיילי המודיעין לנגב מתעכב בגלל תחבורה. אבל אם החזון הוא לייבא "אוכלוסייה איכותית" לדרום - אולי עדיף להישאר עם השממה. וגם: המסר החינוכי של "ילדי בית העץ"

לפני שנים רבות חי לו בבאר שבע "אברהם אמריקה". בכל פעם שפגשת אותו, הוא היה נפרד ממך לשלום, כי "בעוד שבועיים אני באמריקה, ולא אחזור". משנות ה־60, אז הגיע לעיר, ועד יומו האחרון, היה "אברהם אמריקה" משוכנע שהחיים שלו יתחילו בעוד שבועיים. למרבה הפלא, אף אחד לא שאל אותו אף פעם את השאלה המתבקשת - 30 שנה אתה מבטיח לנסוע, אז למה אתה עדיין כאן?

נזכרתי בסיפורו השבוע כשהתפרסם כי עתיד מעבר קריית המודיעין של צה"ל לדרום לוט בערפיח גוש דן. כולם שמעו על מעבר עיר הבה"דים לדרום, אך זה היה רק השלב הראשון בהעברת מחנות צה"ל מהמרכז אל הנגב. השלב הבא בתוכנית כלל את מעבר קריית המודיעין מפי גלילות אל קצהו הדרומי של כביש 6. אלא שמתברר שזו טלנובלה אחרת לגמרי: מדובר בהקמת בסיס ענק בשטח של 2,000 דונם, שאמור להיות מאוכלס בכ־15 אלף חיילי אמ"ן וקציניו. המספר הזה שווה ערך לכלל אוכלוסיית מצפה רמון כפול שלושה. 

לפי משרד הביטחון, התירוץ להשהיית המעבר הוא בעיית התחבורה. בניגוד לעיר הבה"דים, קריית המודיעין אמורה להיות ברובה מחנה פתוח, שבו רוב החיילים שבים בכל יום לביתם. 

התחבורה הציבורית בפריפריה היא מחדל רב שנים. נסו להגיע מדימונה לערד ביום חול, ותגלו ש־40 דקות ברכב הופכות למסע מפרך של שלוש שעות באוטובוס, במקרה הטוב. לעיתים דומה שבאזור שלנו מתקיים משולש ברמודה שבולע אליו את כל האוטובוסים המאחרים. 

גם הרכבת, שבימים כתיקונם בקושי עומדת בלחץ התנועה אל המרכז וממנו, קורסת בימי ראשון וחמישי תחת גל החיילים המשרתים בדרום. המחשבה על 10,000 חיילים שיתווספו אליה מדי יום מביאה למסקנה ששערוריה תהיה אנדרסטייטמנט. לצבא יש פתרונות של צבא: כבר עלה רעיון לשנע חיילים דרומה במספר מבהיל של כ־400-250 אוטובוסים, הלוך ושוב, מדי יום. כלומר: הפקקים של איילון יתנחלו במרחבים הפתוחים של הנגב.

הסיפור האמיתי סביב המעבר המורכב של המודיעין לדרום טמון, כמו תמיד, מתחת לפני השטח. בעוד עיר הבה"דים התאפיינה בגיוון רב מבחינת האוכלוסייה הנכנסת בשעריה, חיל המודיעין מורכב - רובו ככולו - ממה שנהוג לכנות "אוכלוסייה איכותית". זה מונח שכל מי שחי בדרום שמע לא פעם, בעיקר כשפוליטיקאים הבטיחו ליישב את אותם "איכותיים" בדרום ולהביא גאולה לישראל. 

עיזבו את זה שאיש אינו מתעכב לבחון אם עצם ההגדרה "אוכלוסייה איכותית" פוגע במי שחי בדרום מימים ימימה; כעת מתברר שהאוכלוסייה האיכותית הזו לא ששה להגיע.

המדינה אמורה להעניק לאנשי הקבע המתגוררים במרכז מענקים בסך 1.3 מיליארד שקלים, כפיצוי על הגזירה שנפלה עליהם - לעבור לגור בדרום. מומחים עלומי שם מזהירים כי אם לא ישולם להם הסכום - יברחו המוחות מצה"ל. בשביל איכות, לימדו אותנו כשהיינו ילדים, צריך לשלם.

אלא שמחקר של פרופ' נורית אלפסי מאוניברסיטת בן־גוריון הבהיר שהמציאות קצת שונה, ועסקת המודיעין צפויה להיות גרועה לתושבי הדרום. "אין בסיס לשיח שלפיו מהלך העברת בסיסי צה"ל לדרום יקדם את הערים בנגב מבחינת חינוך, מדע, רמת השירותים ומיתוג", כותבת אלפסי במחקרה, "הפעולות שנעשות הן מצוינות עבור צה"ל, אבל לא בהכרח משנות מציאות עבור תושבי הנגב". אם זה נשמע לכם מוזר, דברו עם תושבי ירוחם, שנוסעים מבאר שבע לעיר הבה"דים בכביש דו־מסלולי חדיש לכל כיוון, אבל מטר לאחר הבסיס נידונים לחסדי הגורל בכביש חשוך ומסוכן בעל נתיב אחד - עד שהם מגיעים לעירם.

עוד קובע המחקר כי "האינטראקציה של הצבא עם הערים במרחב היא מועטה ביותר. ההסתגרות המרחבית והבידוד המוחלט של הבסיסים מהסביבה יצמצמו את ההשפעות הכלכליות, החברתיות והתדמיתיות שלהם, ואת התרומה האפשרית של הפעילות הערה המתקיימת בתוך הבסיסים למרחב העירוני הקיים".

אז מה הועילו ה"איכותיים" במעברם? אם התוצאה היא זוועה תחבורתית, אנשי קבע מסוגרים ביישובים עשירים ופחד מהשתלבות עם ה"ילידים" של הדרום - החזון יהפוך לאסון. הרי גם המרגלים שגילו את הארץ ביקשו את טובה, ולבסוף הוציאו את דיבתה. הגיע הזמן שפרנסי הדרום ותושביו יפסיקו לעמוד כעני בפתח התחנה המרכזית ויגידו לממשלה בגלוי - תודה, אבל לא תודה. את הכסף שייחסך עדיף להשקיע בשיפור התחבורה הציבורית בפריפריה. כי אם זה החזון להפרחת "השממה", אנחנו מעדיפים את "השממה". 

 

•••

אם השמות אלברט פררה, טלילה סיבוני ו־וויי פיי בוסקילה אינם מוכרים לכם, אתם צריכים לבדוק מה קורה ביו־טיוב של הילדים שלכם. 

כמי שמייחס חשיבות גדולה להשפעה של תרבות פופולרית על ערכי החברה, ועל נפש הילדים במיוחד, אני בודק ומברר היטב באילו תוכניות צופות בנותיי. בחודשים האחרונים הן מכורות לסדרה "ילדי בית העץ", ואל תגלו להן את זה - גם אני. מדובר בהרפתקאות חבורת ילדים ושני מבוגרים חמודים בחורשה עלומה, אי שם בישראל. פרק אחר פרק עוסקת הסדרה בדילמות הנוגעות לילדים ולחברה בצורה מעוררת השתאות. היכולת של יוצרי הסדרה שירילי דשא, רן ויאיא כהן אהרונוב לאזן בין מורכבות עולם הילדות והטמעת תפיסות חינוכיות בלי להיות דידקטים כדיקט - ראויה להערכה רבה. 

כל פרק נחתם בשיר המושר בידי אמנים שבהם הדג נחש, קרולינה, גיא מזיג, יעל דקלבאום וגיא ויהל. עולם הרוק הישראלי לרוב מגביל את המעורבות החברתית והפוליטית שלו לעצומות ועצרות, אך ממעט לעסוק בדילמות האלו בתוכני השירים שלו.

מפתיע לגלות שדווקא כשמגיעים לשירי ילדים, מתגלה שאפשר לעסוק במורכבות גם ביצירה עצמה. איילה אינגדשט מסכמת בבקשה פשוטה מורכבות לאומית - "אמא, ספרי לי עוד פעם אחת על המסע מאתיופיה... ספרי לי עוד פעם על אישה ערבייה שמרחה עלי חלב עיזים כדי שאהיה שוב בריאה... אמא שלי, את הכי גיבורה בעולם". בשיר "מעורבב" שר אלון עדר: "ואצלי מה אצלי? איזה מין תבשילים הם רק שלי, ואני מה איתי? אצלי אוכלים מכל מה שבא ליד ואין לי שום דבר כזה מיוחד, אצלי הכל כל כך תמיד מסובך וזה אולי בגלל שאני כי אני מעורבב".

לעתיד יש תמיד שורשים בהווה, ואני מקווה שהבנות המעורבבות שלי יגדלו בתרבות שלוקחת מכל הבא ליד, ליטאית ומרוקאית. שהערבוב הוא בדיוק מה שירחיב וימקד להן את ההגדרה החמקמקה הזו: ישראליות.

משפטים שאנשים אומרים

רכבת, תל אביב

א: הייתי שם במועדפת בתקופה שהעיפו את כל האריתריאים וכל ישראלי שבא לעבוד נתנו לו ארבעים שקל לשעה... הייתי באה, מעבירה סמרטוט, שיראו כאילו נקי, והולכת. 

ב: לא, במלון שלי אם זה לא מצוחצח, אני שולחת את האריתריאית שתנקה שוב.

א: תקשיבי, אלה, הם רק נראים כמו בני אדם, אין להם נשמה, הם כמו נמלים, הורסים הכל, לאט אבל בטוח. 

ב: מי? האריתריאים???

א: ממש לא! התיירים במלון.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו