כפי שאמר ירמיהו

יישוב יהודי שגדל פי 4. 25 יקבים זוכי פרסים. ותעשייה ישראלית פורחת שמשלמת לפועליה הערבים יותר מפי 3.5 מהשכר הממוצע ברש"פ. התקשורת משחירה אבל יו"ש בצמיחה

גשם זלעפות, רוח במהירות אסורה, קור נסבל וראות גרועה, ובכל זאת לא ביטלתי את הסיור המפורסם של בועז העצני בשומרון. גם יום הזעם שהכריזו שם לא שינה לי. אז הנוף לא ממש ידבר אלינו היום, אבל הנה אני יושב עם בני קצובר, מתענג על כוס יין הר עיבל, מיקב כביר שבאלון מורה - זוכה מדליית הכסף של "טראווינו 2018". 

מה לכם וליין, אני תוהה, ובני, איש שיח מקסים, מספר שלפני הרבה שנים הם חיפשו פסוקים על היישוב העברי בשומרון ומצאו כמובן בנבואת ירמיהו: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ (ירמיהו ל"א ד')". מהפסוק הזה לומדים שהיו כרמים בשומרון, מלמד קצובר, ואנחנו בכלל לא ידענו. 

"התחלנו לחפש עדויות וגם שלחנו דגימות אדמה לבדיקות היתכנות לנטיעת כרמים", הוא מספר. הדגימות הפתיעו - האדמה נמצאה מתאימה ביותר לגידול גפנים ליין, והמיזמים יצאו לדרך. עד כה הוקמו 25 יקבי בוטיק ברחבי יהודה והשומרון - והם קוצרים פרסים וזוכים להערכה בארץ ובעולם. כשאנחנו יושבים מול הר עיבל, זה מרתק במיוחד לשמוע את הגרסה של קצובר על התגלית של פרופ' אדם זרטל - המזבח שם. אני זוכר את הסיפור על הזובור שעבר זרטל כשנאלץ להודות שלמרות כל הסקפטיות, הסיפור המקראי מתגלה שם בעדויות חותכות. בדיוק כפי שלפני 40 שנה קצובר סיפר לאריאל שרון שכל הסיפור היהודי התחיל בשכם - ושכנע אותו.

 

אני מרגיש די בבית בשומרון. מבקר ומטייל שם לא מעט ב־20 השנים האחרונות, אבל כשמקדישים יום לעניין יש לזה אימפקט אחר. אנחנו מתחילים באזור התעשייה ברקן. סיור במפעל 

"עופרטקסט" הוותיק. כ־120 עובדים, 100 מהם ערבים מהשומרון. המפעל מקבל שאריות טקסטיל מתעשייה ואפילו בגדים למיחזור. מכונות, שרובן פותחו במפעל עצמו, קורעות את הבדים, מושכות את הקרעים, מפזרות, מערבבות, משטיחות ותופרות לסמרטוטי רצפה, בדי תשתית לבריכות ולהנחת פרקטים ועוד. יותר מ־60% מתוצרת המפעל מיועדת ליצוא - בעיקר לדרום אמריקה, אבל לא רק. אחד המשלוחים שיצאו משם סומן ביעד יצוא מפתיע - עזה, אבל לא רוצים לדבר על זה.

עומדים בתור

בקרב העובדים הערבים, החדשים שבהם מקבלים בממוצע כ־6,500 שקלים לחודש - שכר מינימום, תוספות וקצת שעות נוספות. יש ביניהם ותיקים יותר ומנהלים שמקבלים גם 10,000 שקלים בחודש ויותר. כולם כמובן בני מזל, כי הם לא נמנים עם כ־20% מכוח העבודה בין ערביי יו"ש שמובטלים. הם גם לא מועסקים ברשות בשכר ממוצע של 1,800 שקלים. בקיצור, הם אלה שמייצרים שליש מהתוצר של הרשות. שליש נוסף מקורו בכספי סיוע שונים של מדינות, שרבים מכספים אלה נועדו לשבש את חיי המדינה היהודית יותר מאשר לסייע לאלה המגדירים עצמם פלשתינים - ורק שליש מהתוצר של הרשות מיוצר ברשות עצמה: שירותים, תשתיות, חינוך וכדומה. 

אפשר להצטער על המצב העגום הזה, אבל גם להבין ממנו את הפוטנציאל האדיר לצמיחה של ישראל ושל ערביי יו"ש. המפעלים האלה - 160 מפעלים רק באזור התעשייה ברקן - צריכים את העובדים הערבים, לא פחות מכפי שהערבים צריכים אותם. עובד שמקבל 6,500 שקלים בחודש מייצר הרבה יותר מזה למעסיק שלו, שמכניס כסף לקופת המדינה ובמקרים רבים מאוד למאזן המסחרי, ליצוא. בנק ישראל קרא לאחרונה למעסיקים להעדיף העסקת עובדים ערבים מיו"ש על פני יבוא עובדים. סיפור החרם על תוצרת יו"ש לא בדיוק עובד. כולם מספרים על כניעתה של יוניליוור, שקנתה את מפעל "בייגל בייגל" בזמנו והעבירה אותו מברקן לצפת. אלא שמייד מפעל אחר קפץ על המציאה והתייצב במקומו. גם כעת יש רשימת המתנה למפעלים שם, שנהנים מאזור עדיפות על המענקים והטבות המס הנלוות ועוד יותר מזה מכוח עבודה מצוין וזמין של ערבים מהאזור.

הספקנו די הרבה בסיור הזה. ראינו תעשייה, חקלאות - קצת יין וגם את גבעות עולם שליד איתמר - החווה המפורסמת של אברי רן, טיפוס שלא כדאי להחמיץ. הוא פתח לנו שולחן יפה של גבינות צאן, יוגורט אורגני וחביתה מהלול האורגני העצום שלו, וכדי שלא ישעמם בארוחה הטחתי בו שיעור בקפיטליזם. הוא התעצבן, דפק על השולחן, אמר שהבעיה שלי היא שאני מדבר על כל הכלכלנים ואני אמרתי שהוא שבוי של קונספציות שאבד עליהן הכלח. 

אבל כיף להתווכח איתו, כי בניגוד להיכרות איתו מהתקשורת, זה שמוצג כאבא המופרע של נערי הגבעות, הוא איש מעש, שלקח נוער אבוד והפך אותו לאנשים יצרניים וחיוביים. הוא לקח אדמות טרשים בשומרון והפריח אותן ובנה משק חקלאי מפואר, אז מה זה משנה שהוא מגן על המועצות החקלאיות. 

בין הכלכלי לחברתי

אפשר להתייחס לסיור כזה כאל ביקור בארץ ישראל היפה, אבל בעיניי זה גם שיעור בתקשורת. בפער בין השחרת המפעל הציוני הענק הזה לבין מה שרואה כל מי שעיניו בראשו. 

סיימנו את הסיור בהר ברכה. יישוב ותיק שמונה רק כמה מאות משפחות, אבל הוא עושה זאת בדרך שהתוו קצובר וחבריו בשנות ה־70 - יישוב קהילתי. זה משהו שלא היה קיים קודם ולא נתנו לו סיכוי, אבל זה עובד. היישוב הזה בונה בתים של 130 מ"ר באיכות טובה מאוד ומצליח להעמיד אותם למכירה תמורת 600 אלף שקלים. אם לא די בכך, אז היישוב מציע מעון לילדים בכמעט חצי מהעלות הרגילה, ללא סבסוד, וגם מציע חוגים לילדים ואולפנה ללא פנימייה במחירים שפויים. מי שעדיין מתעקש להשתמש במונחים המקובלים בעולם לציון מעמד "סוציו־אקונומי", פשוט לא פגש את החברה הישראלית. אצלנו יש שכבה יפה של אנשים במעמד סוציאלי גבוה, משכילים, ערכיים, מבתים טובים, גם כשהמצב הכלכלי כלל לא קשור לזה. לכן החיבור בין המצב הכלכלי למצב החברתי אולי נכון בארה"ב ובמדינות נוספות, אבל לא ביישובים הקהילתיים וגם לא אצל החרדים ואפילו לא תמיד אצל הערבים.

ביו"ש חיים כיום כ־450 אלף יהודים. אני שואל את קצובר אם אחרי 40 שנה הוא מרוצה מהישגי ההתיישבות, והוא מזכיר שהחלום היה להגיע ל־100 אלף יהודים ביו"ש. בשומרון חיים כ־150 אלף יהודים, וזה אחרי שעד סוף שנות ה־70 התפיסה היתה שאת השומרון משאירים נקי מיהודים. אז נכון שהערבים הצליחו להכפיל את ההשתלטות שלהם על האדמות - הם נטלו לעצמם כ־1.5 מיליון דונם שלא היו להם לפני 30 שנה, בעזרתנו כמובן. אבל המילה האחרונה לא נאמרה והכיוון ברור. 

תסריטי האימים על הילודה הערבית חלפו מהעולם וגם המספרים שהערבים מפרסמים על אוכלוסיית יו"ש, כאילו חיים בה 2.8 מיליון ערבים, ברורים כמופרכים. לא יותר מחצי מהמספר הזה הוא הנכון, ולערביי השומרון ברור שאין להם שום עתיד בלי התושבים היהודים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו