בסוף המאה ה־19, בימים שבהם התכנס הקונגרס הציוני הראשון, היה במינסק, בירת רוסיה הלבנה, רוב יהודי. יהודים חיו שם מאות בשנים, וסייעו בידי השלטונות המתחלפים בתחומי המסחר והפיננסים. הם היו משכילים יותר מן הלא־יהודים, אמידים מהם, וכרגיל - מושא בלתי מבוטל לקנאה ולעוינות. לא שלא היו שם התפרצויות אנטישמיות, אבל באופן יחסי הם חיו בביטחון. היו בהם אנשים חופשיים ש"התפקרו" בלשון הדתיים, היו "חסידים" ורפורמים, בתי כנסת, מסעדות כשרות ועיתונות ביידיש. היו גם תנועות נוער מלאות תחושת שליחות.
המהפכה הסובייטית שינתה את המצב. פולחן דתי נאסר על היהודים כפי שנאסר על בני דתות אחרות, וסמלים דתיים נאסרו גם הם. בתי כנסת הפכו למוזיאונים, ישיבות למסעדות, ומוסדות דת אחרים לאולמות קולנוע. הדת ירדה למחתרת, מגיני דוד הוסרו ומזוזות נעקרו.
במלחמת העולם השנייה נכבשה מינסק בידי הנאצים, ובאוגוסט 1941 נדרשו יהודי העיר לעזוב את בתיהם ולעבור לאזור ראקוב, שבו הוקם גטו (עד אז לא היה מושג כזה במינסק). הבטיחו להם שבתחילה יחיו שם זמן מה, ואחר כך ייצאו למקומות עבודה שיותאמו להם. יהודי מינסק רצו להאמין בסיפור המשונה הזה, ארזו את חפציהם והגיעו לשכונה העתיקה ללא התנגדות. 100 אלף איש נאלצו להידחק אל הדירות הקטנות, ושם המתין להם השלב הבא: העברה אל מחנה המוות מאלי טרוסטינץ, שהיה מרוחק 10 ק"מ מן הגטו.
ליד בית הקברות היהודי, במבנה שבו היו משרדי הגטו, הסתתרו 25 יהודים, כדי שלא יילקחו אל מחנה המוות, לקראת חיסול הגטו. הם הסתגרו מתחת לפני האדמה, עם מצרכי מזון שהצליחו לאגור. הגרמנים לא איתרו אותם, אך שריפה שפרצה במקום שמה קץ לחיי תריסר מהם. הנותרים לא יכלו לקבור את אחיהם, ונותרו עוד חודשים ארוכים עם גופותיהם.
ב־1944, כאשר הצבא האדום שחרר את מינסק, נתקלו החיילים שפרצו למרתף בצחנה נוראה. הם מצאו 13 צעירים שאיבדו כל תחושה עם המציאות, ואשר חלף לו עוד זמן רב עד שחזרו לעצמם.
במקום אחר, במקום שבו היה הגטו, ניצב כיום פסל של קבוצה גדולה של אנשים עירומים בדרכם מטה, אל קרקעית מכתש, לזכר סרבני המשלוח למחנה המוות. הדבר אירע ב־2 במארס 1942. אלפי יהודים צוו לעלות על משאיות כדי להגיע למחנה המוות הסמוך. הם הבינו מה מצפה להם וסירבו. הנאצים דחפו אותם אל בור ענק, ריכזו אותם בתחתיתו, וירו למוות, ביום אחד, ב־5,000 איש.
בתחתית הבור, במורד מדרגות שנבנו הרבה אחר כך, ניצבת מצבה שעוררה מחלוקות קשות. לאחר מלחמת העולם השנייה הציבו אותה הסובייטים, שציינו את הירצחם של 5,000 אנשים, אך לא ציינו כי מדובר ביהודים, מתוך התפיסה האומרת כי כולם אזרחים, ואין הבדל בין בני דתות שונות ובני עמים שונים בתוך בריה"מ. רק מאמץ מיוחד של חיים מלצ'ינסקי, חייל בצבא האדום, שאיבד במקום את הוריו, אשתו ובתו במלחמה, הביא לכך שהמושל הסובייטי השתכנע והסכים לציין את יהדותם של הקורבנות. המושל נאסר על ידי שלטונות בריה"מ, אבל התיקון נותר, כיוון שהעניין עורר, בשעתו, את דעת הקהל בעולם.
בעיר שבה היה רוב יהודי יש כיום 2 מיליון תושבים, ורק 3,000 מהם יהודים. כמעט בכל אתרי הזיכרון להרוגי מלחמת העולם השנייה אין היהודים נזכרים, גם לא בכל המבנים היהודיים ששרדו לאחר המלחמה ושומרו. הסובייטים, שביקשו למחוק כל אזכור ליהודים, כבר אינם סובייטים, ובלארוס כבר אינה חלק מבריה"מ. מנהיגותה הנוכחית טוענת שאין לה יד במחיקת הזכר היהודי, ושהיא מוכנה לסייע בשחזורו, אך ההצהרות אינן מלוות במעשים, ומי שאינו יודע מה קרה כאן לפני מלחמת העולם השנייה, יתקשה מאוד להאמין כי יהודים חיו כאן לפני השואה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו