גל המחאות שפרץ באיראן בסוף דצמבר דעך בתוך כמה ימים מבלי שהשיג את מטרותיו. עוצמת ההפגנות שאורגנו נפלה מזו של ההפגנות שפרצו ביוני 2009 מבחינת היקף המשתתפים, מספר הנפגעים ומשכן. כך עלה בידי המשטר לדכא את ההפגנות בתוך כמה ימים, מבלי שהציג נכונות להיענות לאף אחת מדרישות המפגינים.
לכישלון המחאה תרמו כמה סיבות. הסיבה העיקרית היא כוח ההרתעה שיצר המשטר. מתחילת שלטונו בנה המשטר גופי ביטחון - משמרות המהפכה, מיליציית הבסיג' הגדולה והמשטרה - שמשימתם להגן על המשטר. גופים אלה חומשו ואומנו כדי להפעיל כוח ואלימות, כולל פתיחה באש ומעצרים המוניים לשם דיכוי תסיסה והפגנות, לצד חסימת רשתות חברתיות ושיבושים באינטרנט כדי להקשות על המפגינים. כ־30 ההרוגים ומאות העצורים הרתיעו רבים מלהצטרף למחאה.
הסיבה השנייה היתה היעדר הנהגה למפגינים. ההפגנות היו במידה רבה ספונטניות, התארגנות מקומית ללא הנהגה ארצית. מנהיגי "התנועה הירוקה", שהובילו את הפגנות 2009, נותרו מאז במעצר בית, ואחרים לא באו במקומם. סיבה נוספת: המשטר נוהג להקרין באמצעי התקשורת את תמונות ההרג וההרס בסוריה, כדי להמחיש להמונים את תוצאות ההתקוממות נגד משטר אסד. המסר נקלט: רבים באיראן משלימים כנראה עם המצב, ובלבד שלא להביא על איראן את גורלה של סוריה.
אולם כישלון המחאה אינו בהכרח סוף הסיפור. קשה להעריך מה גודל המחנה שמאחורי המחאה. אבל מותר להניח שמיליוני איראנים מאוכזבים מהתנהלות הרפובליקה האסלאמית, ורוצים שינוי מהותי באופי המשטר. אולי הם מוכנים לקבל רפובליקה אסלאמית, אבל כזו שהמשטר בה יהיה ליברלי ומתון: שיפתח את המערכת הפוליטית; שיצמצם משמעותית את התערבותו בחיי הפרט; שיעקור את השחיתות הרווחת במערכת; ובעיקר, שישפר במידה ממשית את המצוקה הכלכלית ויעביר משאבים לטובת השכבות העניות ולצמצום האבטלה.
שינוי אופי המשטר אינו פשוט כשהאגף הרדיקלי של המשטר מחזיק בעמדות הכוח במדינה, ומוכן להפעיל כוח ברוטלי נגד יריביו. אולם השינוי יוכל להתרחש בעתיד, משום שהמשטר יתקשה לכפות ללא גבול את המצב הקיים על מיליוני איראנים. תהליך כזה יכול להתפתח אם וכאשר ישתנה מאזן הכוחות בין ההנהגה ליריביה: אם יחול פיצול באגף הרדיקלי, שיחליש אותו; אם חלק מכוחות הביטחון יסרבו להפעיל כוח נגד המחאה; או אם תתפתח מנהיגות יעילה ואטרקטיבית בראשות המחנה המתון.
תנאים אלה יוכלו להסתמן בעתיד. ירידתו הצפויה מהבמה של המנהיג העליון, עלי חמינאי, יכולה לפתוח תהליך כזה - לדוגמה, אם מחליפו לא יזכה בעוצמה שממנה נהנה המנהיג הנוכחי, או אם יתפתחו מאבקים בצמרת המשטר שיחלישו אותו.
בינתיים קשה לצפות לשינוי דרמטי במדיניות האזורית של המשטר הנוכחי. הוא לא ישנה כנראה את תוכניותיו לחיזוק המאחז האיראני בסוריה, שהוא רואה בו מפתח להרחבת השפעתה של איראן במרחב. לשם כך הוא יכול להוציא מסוריה חלק מהכוחות האיראניים - כפי שדרשו המפגינים - ולהחליפם בלוחמים מחיזבאללה ומהמיליציות השיעיות האחרות, שהם ממילא עיקר הכוח בסוריה, מה גם שמצבו של משטר אסד השתפר. גם אין להניח שהמשטר ישפר את יחסיו עם ארה"ב, החשודה בעיניו כחותרת להפלתו ונתפסת כזו שמלבה את הלהבות באיראן.
אל"מ (מיל') ד"ר אפרים קם הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו