שנה חלפה מאז פינוי עמונה. הימים הקרים שחדרו לעצמות וללב היו ההפך הגמור מהיום השמשי שבו נסעתי למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב לצפות בתערוכה "עדות מקומית" - צילומי עיתונות המסכמים שנה מהזווית החברתית־פוליטית. מבין מאות צילומים של מיטב צלמי העיתונות בארץ ובעולם, בחר בקפידה חבר שופטים מכובד את אלו שבתערוכה. מתוכם נבחרו תמונת השנה וצילומי השנה.
המחשבה שתערוכת צילומים במוזיאון מכובד תכבד בשווה את מושאי הצילום המוצגים בה היתה נאיבית. את האמפתיה שמרו אוצרי התערוכה בעיקר לאלו שמתיישבים בצד הנכון של המפה הפוליטית, שחיים בהתיישבות הלא־מוסדרת המכונה "פזורה".
בכניסה לתערוכה ממוקמת תמונת השנה, מדובר בצילום מעולה, רגע אחד שצלם מוכשר הצליח לתעד. רגע אחד שכה רחוק ממה שקרה שם, אבל הוא משקף בדיוק מה שחשה אוצרת התערוכה. כך היא כתבה:
"תמונת השנה של נועם מושקוביץ לקוחה ממחזה אבסורד... פריים בודד מקפיא חיזיון מגוחך. זהו משחק 'התופסת' שאליו נגררה המדינה על ידי מתנחלי עמונה. זוהי תמונת הסיום בהצגה גדולה, שסופה ידוע מראש". עד כאן דברי ה"הסבר" לתמונה.
עשרות משפחות מפונות מבתיהן, חיים שלמים נגדעים, אהבת אין קץ למקום שבו בנו את ביתם מסתיימת ברגע אחד כואב שלנצח ילווה אותם, וכל זה רק הצגה.
אבל לא כל העולם במה. יש מקום אחר, בזמן אחר, שבו פינוי הוא החיים עצמם. כך נכתב ב"הסבר" אחר בתערוכה: "שבועיים קודם לכן... באישון לילה יצא כוח משטרתי למשימת פינוי אחרת: הריסת מבנים לא חוקיים בכפר הבדואי אום אל־חיראן שבנגב... השטח נסגר לתקשורת... פינוי אום אל־חיראן לא היה הצגה לתקשורת: אלה החיים עצמם וגם המוות".
רוחה של האוצרת שרתה בהדרכה שסיפק המוזיאון פעמיים ביום. את מחזה האבסורד שבו פינוי עמונה הוא "הצגה מגוחכת" חשים המבקרים היטב. אל דאגה, החמלה והאמפתיה מתגלים במהרה, הפעם מול סדרת צילומים שצילם זיו קורן בעת מעצר חשוד: "שימו לב היכן אוזקים אותו, בחדר השינה, איזו חדירה לאינטימיות. שימו לב לאשתו שלכודה בפינה תחת אלומת האור. שימו לב כיצד היא נאלצת לכרוע על ברכיה כדי לשרוך לו את השרוכים". לרגע נדמה שמדובר כאן בחסיד אומות העולם ולא במחבל.
מחזה האבסורד ממשיך כשמדריכה אחרת מסבירה באנגלית לסטודנטים על המתנחלים ש"לא היו אמורים לחיות שם" (בעמונה) ולכן הגיע להם שיפנו אותם משם; הם הרי חיו ב"מאחז לא חוקי" ולא בהתיישבות לא־מוסדרת.
אם נשים לרגע בצד את תחושת התסכול ונבחן כיצד הגענו למצב הזה, נגלה מכנה משותף לרוב האוצרים של "עדות מקומית". מעבר להיותם יוצרים וצלמים מוכשרים, הם השתתפו במיזמים של ארגונים כמו שוברים שתיקה, בצלם ורופאים לזכויות אדם. זה מסביר את רמת הרגישות הגבוהה לאלו שנרדפים על ידי שלטון החוק וכוחות הביטחון, לאלו שנאבקים על זכותם להסדרה, בתיהם נהרסים ובניהם נעצרים - כל זה רק בתנאי שמדובר ב"חיים באמת", הבדואים בנגב למשל; כי יש כאלו - חלוצי עמונה - שאצלם זו רק "הצגה".
התערוכה שצפיתי בה במוזיאון ארץ ישראל מקוממת, כי אין בה באמת עדות מקומית; זו יכולה להינתן במקום שבו יש ייצוג לכל מרכיבי החברה הישראלית. כשצוות השופטים מורכב מאנשים שאינם חרדים או מתנחלים, כיצד תינתן עדות מקומית אותנטית, כזו שגם המסגור שלה ודבר האוצרת יבואו ממקום מכבד ואוהב? לא מאוחר לתקן, לתערוכה הבאה כדאי למנות אוצר או אוצרת שלא היו במיזם של שוברים שתיקה; בחבר השופטים אפשר להושיב צלמים ואמנים מוכשרים שלא בהכרח למדו במקומות הומוגניים מבחינה פוליטית ותרבותית. המגוון ייצור ייצוג ראוי לחברה ואולי סוף סוף נזכה לעדות מקומית.
