באחד המאמרים מלאי הפאתוס והנמלצים שפורסמו לאחרונה, פרשה מנכל"ית שוברים שתיקה היוצאת, יולי נובק, את מסלול הפיכתה מסתם "פריבילגית יהודייה־אשכנזייה־לא־ענייה" - לדיסידנטית, כלומר מתנגדת משטר נרדפת, מושא לאיומים והתנכלות. זה מחיר ההתנגדות, הסבירה בעיתון "הארץ" בסוף השבוע, והיא מעדיפה את ייסורי המאבק על פני שיתוף פעולה עם המשטר.
כך, במחי סמנטיקה מהפכנית, צירפה נובק את עצמה וארגונה למסורת מפוארת של מתנגדי משטר, שברגעי שפל ומבחן, בחרו להישיר מבט אל הרוע, במקום להחריש. היא כמובן מזמינה אתכם, אנשי המצפון באשר הנכם, להצטרף אליה.
אפשר היה להתעכב על זילות הביטוי "מתנגד משטר", שדי בו לעורר שאט־נפש בקרב מי שפתח ספר היסטוריה בחייו. אבל היות שחשוב לנובק להדגיש את מחירה היקר של ה"דיסידנטיות", אולי שווה להתייחס כאן דווקא לאפקטיביות של קורבנה. במילים פשוטות: מה בעצם הצליחו "שוברים שתיקה" להשיג עד כה?
במבט ראשון: המון. מאז הקמתו, וביתר שאת תחת ניהולה של יולי נובק, הפך ארגון "שוברים שתיקה" לאחד האייקונים המובילים של תנועת השלום הישראלית. הוא זוכה לתמיכה חסרת תקדים מצד אושיות תרבות, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה. פרסים רשמיים אולי נמנעו מהארגון, אבל כנס אקדמי אודות "שוברי שתיקה לדורותיהם" נערך גם נערך לכבודו. אמנים ואנשי רוח עומדים בתור כדי לעלות על הבמה באירועי הקראת העדויות המתוקשרים שעורך הארגון, ואפילו סרט קולנוע כבר הופק בהשראתן.
נכון הוא שבשנים האחרונות חשוף הארגון לביקורת מלמטה ולמעלה, הבאה לידי ביטוי בביטול אירועים או בעלייתן של תנועות־נגד. ואולם, חרף הביקורת הציבורית, נעשתה יולי נובק לאחד הפרצופים המוכרים בישראל, והוזמנה בשלל הזדמנויות להשיב ליריביה ולהתבטא בכלי תקשורת מרכזיים. יש להניח שמקומה של נובק לא נפקד גם מפורומים כאלה ואחרים, בארץ - ובעולם הרחב, כמובן.
בלי טיפת אירוניה, זוהי רשימת הישגים מרשימה ביותר, שכל ארגון חברה אזרחית היה שמח להתגאות בה. ואולם, בשורה התחתונה, במה תרמו הצלחות אלה להשגת התכלית העיקרית של הארגון? אם כבר עורכים חשבון נפש בסיום כהונה, אפשר גם לשאול במה בדיוק תרם "שוברים שתיקה" לסיום הכיבוש, לקידום השלום, או סתם להכשרת לבבות בדעת הקהל בישראל?
לדאבונו, הישגו העיקרי של הארגון, ביתר שאת תחת הנהגתה של נובק, הוא עיבוי והעמקת התפיסה שההתנגדות לכיבוש כרוכה בערעור על מוסריותו של צה"ל והכפשת לוחמיו. בדעת הקהל התבסס דימויו של הארגון כמכונה להפצת פרופגנדה אנטי־ישראלית בעולם. הכעס הציבורי על כך הוא לא תוצאה של הסתה מצד פוליטיקאים, אלא תגובה אותנטית הצרובה בדנ"א הישראלי.
כך יוצא, שלמרות מעמדו האייקוני והערצת האליטות, לא הרים ארגון "שוברים שתיקה" כל תרומה מהותית לתנועת ההתנגדות לכיבוש, ואולי אף גרם לה נזק. ההתמכרות לתהילה בעולם, והרצון להירשם כ"דיסידנט" בתיעוד ההיסטורי, השכיחו מהארגון את האלף־בית של הפסיכולוגיה הפוליטית בישראל. הניסיון לצייר את הכישלון ההסברתי כהתעמרות שלטונית מגוחך, ומוכיח שדבר לא נלמד: אחרי שגמרת ללכלך על צה"ל, עברת להשמיץ את המדינה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו