קתרין דנב, שחקנית גדולה וסמל של נשיות צרפתית, עומדת בראש רשימה של מאה אמניות ונשות רוח שחתמו על מסמך האומר שאונס הוא פשע, אך החיזור העיקש או הלא מוצלח אינו עבירה, והרעפת מחמאות אינה עבירה. לאחר טקס "גלובוס הזהב" ודבריה של אופרה ווינפרי, שביקשה שהמהפכה הפמיניסטית תביא לשינוי בעולמה של האישה השחורה, העמידו הצרפתיות חלופה כשפרסמו את הקצה האירופי המנוגד לתנועת המטוטלת של המהפכה הנשית. זה סימן שהמהפכה הגיעה לנקודה שבה צריך לעצור ולחשוב מה יקרה לאחר שהגל יעבור. ייתכן שהעולם יהיה מתוקן יותר, ייתכן שקריאתן של נשים להפסיק את ההטרדה ויחסי המרות תצליח. אך האם יידעו הגברים להשתלב בעולם המתוקן?
האם ברעש השיח המתוקשר היטב בעולם המערבי, לאחר שנאמר הכל על "לא תעשה", יש מישהי המנסחת את חוקי ה"עשה"? בסרטה האחרון, "המיילדת", משחקת קתרין דנב אישה בוגרת בשנות השישים לחייה, השולטת היטב בטנגו העדין בין גבר לאישה. ביאטריס (קתרין דנב בסרט) היתה בעבר הרחוק פילגשו של אביה של אישה מיילדת (קתרין פרו), שאליה מגיעה דנב מתוך מצוקה. המיילדת היא אישה מסורה לעבודתה, נטולת גינוני גנדרנות המתנזרת מתענוגות החיים. דנב שיחקה את דמות עצמה. גם כשהיא חולה וחסרת כל, היא הולכת זקופה על עקבים גבוהים ומנהלת את יחסיה בהווה ובעבר עם גברים. היא לובשת חולצת משי משובחת, ושערותיה עשויות כאילו הרגע טיפל בהן הספר. גם כשהיא מהלכת בביבים היא יוצרת תדמית של בת מלך, של אישה נאהבת.
הנשיות היא זהות, היא כלי הבעה והשקפת עולם. יחסי גבר ואישה, משיכה ומיניות, הם שפה בפני עצמה ויש לה כללים. האישה צריכה להיות יפה, מוקפדת ומושכת והגבר אמור להחמיא ולחזר, "לעשות עיניים", ליצור מגע, להזמין. המשחק הכרחי כדי שייווצר קשר שיוביל לאינטימיות. דנב וחברותיה הביעו עמדה פוסט־פמיניסטית - הן אינן מוכנות לשפוך את התינוק עם המים. הן חשו שתנועת המטוטלת הקצינה, ובשולי הצלחת המהפכה הפמיניסטית איבדנו את הגברים שלנו, את הדרך הטבעית לתקשורת איתם. אנחנו בדרך לשוויון, אך איבדנו את מחויבות הגברים לזוגיות, לביטחון כלכלי, את ההבנות הטבעיות ואת הדרך לאינטימיות וזוגיות.
תנועת המטוטלת בין הוליווד ופריז מדלגת על המזרח התיכון. כאן המאבק אינו כה נוצץ; הוא ניטש בין חברות מסורתיות למודרניות וחופשיות. אני שייכת לדור הנשים שגדלו בעידן הפטריארכלי, עולם שבו מרגע שהחלו הסימנים הנשיים, למדת להדוף ידי גברים, עולם שהיו בו סימנים מסורתיים אך כבר בלע את גלולת ההיריון והחל לדבר על שוויון וחופש מיני בין גברים ונשים. כיום, אחרי קמפיין Me Too, הגיע הזמן להילחם על מקומות עבודה לנשים בכל רמות החברה, על האפשרות להתפרנס בכבוד, ואף על פי שאנחנו נשים ואימהות - שזו לא תהיה משכורת שנייה. ברוח קתרין דנב, עלינו לדעת להפריד בין "הטרדה" ו"יחסי מרות" לבין חיזור ומגע מכבד ובהסכמה. עוד לא ויתרנו על החופש לאהבה המתחילה במבט ומחכה למבט ותגובה ומגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו