"אתה יודע מה אתה? אתה היטלר, היט־לר", הטיח בי קולו המלעיג. נזקקתי לכל כוחות הנפש שבי כדי לא להתפוצץ. בסך הכל אסרתי עליו לרכוב על אופניים באמצע הכיתה בזמן השיעור. אבל זו לא היתה הפעם הראשונה שתגובה מסוג זה צצה בסביבה. פעם אחת ויכוח על עוצמת המזגן ביום לוהט התגלגל להשלכת כיסאות, ולניסיון דקירה עם מברג שהוצמד לצווארי. בפעם אחרת רימון עשן נזרק כשהסתובבתי לכתוב על הלוח.
אלו רק חלק מהתקריות שחוויתי במהלך השנים שבהן עבדתי עם נוער בסיכון. לא הייתי שורד עשירית מהתקריות בלי צוות של אנשים "שרוטים" ומופלאים, שבחרו לעבוד עם אוכלוסייה שכל המסגרות העדיפו לדחוק הצידה או לגלגל הלאה.
כל המחנכים שהכרתי שבחרו לעבוד עם הנערים הללו, עשו זאת תמיד מתוך מחויבות דון־קישוטית לתיקון עולם. הניסיון המצטבר ובעיקר התמיכה ההדדית בין צוות המטפלים הם הבסיס להצלחה במלחמה הזאת, כי הקשיים חורגים מכל מה שמלמדים אותך. אין הוראות הפעלה לתחושות שמתפוצצות אצלם בבטן.
לא פעם הבטתי בעיניו של אחד מאותם נערים והבנתי שאני מביט ברגעיו האחרונים כאדם החופשי לשנות את גורלו. בפעם הבאה שנפגשנו זה היה בחופשה מהכלא או גרוע מזה, כשהבטתי בפניו על נייר העיתון, בידיעה על חיסולים בעולם התחתון. אבל היו גם הצלחות מפעימות. אני עדיין מתרגש בטירוף לפגוש נער שהפך לאדם: מוכרת בחנות מגונדרת, עובד מאפייה מקומח שהזכיר לי שהוא עדיין מנגן בס להנאתו, וסטודנט מחויך שהופיע באחד השיעורים שלי באקדמיה.
הטיפול בנוער בסיכון הופקד במשך שנים בידי עמותות שונות, כולן ללא כוונת רווח, אלא שכעת משרד הרווחה מעביר את התיק הרגיש הזה לחברות כוח אדם. החברות אינן מחויבות להעסיק את הצוותים הוותיקים והמיומנים בתנאי תעסוקה (המינימליים ממילא) שהיו להם עד כה. בימים אלה עובדים רבים מתגלגלים בין בתי משפט, כשגורלם התעסוקתי לוט בערפל.
לא ברור לי אם קיים מודל עסקי שבו מישהו יכול לצאת עם שורת רווח מטיפול באוכלוסיית הנוער בסיכון, אך ברור לי שאם לא יעסיקו צוותים מיומנים - אותם דון־קישוטים - הם ייכשלו. כל שקל שהמדינה תחסוך, עשוי לעלות עשרות מונים אם הנערים הללו יהפכו בעוד כמה שנים לסכנה ברורה ומיידית - לעצמם ולעצמנו. שורת הרווח של הנוער לא נמצאת בספרי החשבונות.
ביציאה הצפונית מבאר שבע עמד שלט חוצות במשך חודשי שמש רבים ועליו נכתב: "תתרכז... רק בכביש!" לכאורה, עצה טובה למדי, אלמלא לצד המילים צולמה נערה במכנסונים קצרים וקרועים, בפוזה שלא השאירה ספק מדוע הנהגים צריכים להתרכז בשלוש הנקודות ולא בדרך שמולם.
אם חשבתם שהשלט הוא רק מיעוט שוביניסטי, שלט נוסף של אותו עסק התהדר באמירה: "אצלנו כל דפיקה היא סיפור אהבה". שני השלטים נועדו לקדם מוסך מקומי, המטפל במכוניות שנהגיהן לא התרכזו "רק בכביש".
"זה נראה לך הגיוני שעוד אפשר לתלות כאלו שלטים סקסיסטיים במרחב הציבורי?" תמהה אשתי באחת הנסיעות שלנו מחוץ לעיר. היא צודקת: שלט כזה היה הופך לאייטם מיידי באזור המרכז, מוסר אחרי יומיים בקול תרועה רמה, ומזכה את הקופירייטר ב־15 דקות של שיימינג.
לא ברור לי למה כיוונו אנשי הפרסום של אותו מוסך, אבל מפתיע לגלות שגם בשעה שבאר שבע הופכת לכרך גדול, עדיין יש כמה שחושבים שהעיר היא משפחה גדולה, שבה מקבלים בדיחות פוגעניות כחלק מהחבילה. "אני דווקא מכירה את הבעלים, הם אנשים נחמדים", אמרה חברה על השלט כשדיברנו על הנושא, ואז הבנתי כמה המודעות העצמית עדיין זקוקה לשיקום; פריפריה איננה מרחק גיאוגרפי, אלא בעיקר מרחק תודעתי. גם במרכז מחפיצים נשים על גבי שלטי חוצות, אלא ששם פוזת "העצמה נשית" מספקת כסות של לגיטימיות, עאלק.
השבוע שוב נסעתי לכיוון היציאה הצפונית, וכבר מרחוק הבחנתי שהשלט הוחלף. לתומי חשבתי שהפנייה לעירייה עשתה את שלה. אבל כשהתקרבתי הבנתי שהשמחה היתה מוקדמת. בסך הכל שלט חדש, לאותו עסק מיושן. "התרחבנו", הצהירה הכותרת, ולצידה בטן חשופה והריונית של אישה, שבתוכה מובלטת מכונית.
בכל פעם שאומרים לי שהמשפחות המזרחיות הן פטריארכליות, אני מגחך ונזכר במבט ה"חשומה" הנוקב, סמכותי ומצמית של סבתא רבתא רחל אלחרר.
ממושבה על הבנקיטו (דרגש) הקטן, בעודה עסוקה בייבוש פלפלים אדומים, ניהלה האישה עם הצמה את משפחתה מבלי להתבלבל או להתנצל. סבתא רחל היתה בעלת עור לבן כשל נסיכה רוסייה אנמית, זוג עיניים כחולות־ירוקות עזות מבט וחסרת כל סבלנות לבזבוז זמנה. כשהיתה מגיעה לתחנה המרכזית בבאר שבע, ביקשה לקנות כרטיס נסיעה לאוטובוס שיוצא מהתחנה תכף ומייד. "לא אכפת לגברתי לאן נוסע האוטובוס?" תמה הקופאי, "אה, נעביבשק", היתה עונה, "לא משנה לאן האוטובוס יגיע - יש לי משפחה שם".
לכל מי שהיה מוכן או לא להקשיב, סיפרה סבתא על ילדותה בירושלים של תחילת המאה ה־20. היא התגאתה במוצאה הס"ט; לא הספקתי לשאול אותה אם הצטערה כאשר אביה, מסעוד בוחבוט, חשש לאבד את אזרחותו האירופית, ובמקום לקשור את גורלו באימפריה הטורקית השוקעת ולהתעת'מן כמו בן־גוריון ובן־צבי, ברח מירושלים לרבאט במרוקו.
השבוע תוך כדי שיחות שולחן השבת, גיליתי, במקרה, שחלק ממשפחתה של סבתא רחל נשאר בירושלים, ושלמעשה סבתא היתה בת דודתה של לאה אבושדיד. כששמעתי זאת הזדקפו אוזניי. הבנתי שלמעשה אני קשור בקשרי חיתון ארוכי דורות עם ליטאי קטנטן וזקור זקן, שעל מצבתו חרט בוריס ש"ץ את המילים הבאות:
"ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים / חזון ענקים חזה בין גמדים / באופל גר - והוא לשמש קרא / ודגל חופש הרים לעבדים / ידעתי חולם אחד גלוי עיניים / דור שלם חלום פלאות ארג טווה..."
אם עד השנה "יום השפה העברית" היה זמן טוב עבורי לבדיחות קלות על האקדמיה ללשון העברית, שעוד לא מצאה מילה בעברית ל"אקדמיה" אבל סבורה שמישהו ייסע על "רכינוע", מהשנה אני מציין את החג על כל מנהגיו. הרי זהו יום ההולדת של קרוב משפחתי היקר והאהוב - אליעזר בן־יהודה, יהודי מבדח, שהבן שלו, איתמר בן־אב"י, התחתן עם בת הדודה של סבתא רבתא שלי.
אוי לכל מי שיעז לדבר מעתה ואילך סרה בבן־יהודה ובמפעלו לידי. אתם יודעים, אצלנו, המזרחים, משפחה, גם אשכנזית - קודמת לכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו